קמתי כרגיל איזה רבע שעה אחרי שהשעון צלצל והתלבשתי לאיטי
מעיפה מידי פעם מבט לשעון, באדישות שאני לא רגילה אליה.
הגעתי למשרד כמו תמיד באיזה 10 דקות איחור, והבוס השמן והמגעיל
שלי תקע בי את מבט הבוז הקבוע שלו. התיישבתי במקומי בלי
להתייחס אליו והתחלתי בעבודה כרובוט ממושמע, ממלאת את כל
הדוחות, ומדפיסה את כל מה שצריך.
העפתי שוב מבט בשעון  ועברו כבר 8 שעות. קמתי ממקומי ופניתי
חזרה הביתה, הבוס העיף מבט מופתע לשעונו ולא אמר מילה. הגעתי
הביתה והתיישבתי במקלחת, המים שוטפים אותי, מנקים אותי, מלטפים
אותי. החזקתי את ברכיי בין ידיי, כך במשך כמחצית השעה לא זזתי
כשבליבי החלטה: נמאס, מעכשיו הכל הולך להשתנות.
יצאתי עירומה מהמקלחת נוטפת על הריצפה, הורדתי את השעון מעל
פרק ידי וזרקתי אותו לפח. נשכבתי במיטה והתכסיתי בשמיכה,
מרטיבה את המיטה כשבראשי מחשבה אחת שריצדה כל הלילה: ממחר, הכל
יהיה שונה!
קמתי כרגיל איזה רבע שעה אחרי שהשעון צלצל והתלבשתי לאיטי
מעיפה מידי פעם מבט לאיפה שהיה פעם שעוני. בדרכי החוצה עברתי
ליד הפח והוצאתי את השעון  והחזרתיו למקומו, ואמרתי לעצמי:
ממחר.