אני עומד שם לבדי ובוכה, כל דמעה היא כמו משאירה פסים אדומים
על פני.

אמא תראי הוא בוכה...

אני מרים את ראשי ורואה ילד קטן בערך בן 6 מושך בשימלה של אמו
ומסתכל עלי.
ועוד דמעה קטנה נושרת מעיני, עוד חלק במסכה של התמימות, בבועה
של חיי
נשבר בתוכי.

עזוב אותו חמודי, אתה ילד גדול אתה לא בוכה נכון...

אני מנסה לחייך חיוך מזויף, ועוד חתך נוסף ללב שלי, עוד שקר
למסכת השקרים של חיי
עוד דמעה שתשאיר סימנים אדומים על לחיי.

אימא בואי נלך הוא מפחיד אותי

החיוך שלי עכשיו הוא חיוך אמיתי, לא חיוך מרושע פשוט חיוך בלי
תקווה בלי רצון לחיים, חיוך של ידיעה שהרסתי עוד חיים "חיוכים
לא אמורים להיות עצובים".

בוא נלך חמודי, האיש הזה לא נחמד

והם הולכים, משאירים אותי לבד עם הדמעות והחיוכים העצובים, וכל
דמעה משאירה סימן על פני וכל חיוך משאיר צלקת בלב.
ועוד חלק במסכת השקרים של חיי, נשבר.
ועוד דמעה אחת נוספה לחיי.