רק פעם אחת. רק פעם אחת בכל החיים שלו וזהו. הוא בקושי הצליח
להתאפק. הוא היה צריך למקד את כל הריכוז שלו ואת כל המעצורים
הנפשיים שלו בכדי לעצור את הדחף הבלתי נשלט שהיה לו. ולמרות
זאת, רוי (ששמו בישראל היה רועי) דנברג ידע שאם איזה כוח עליון
לא יתערב עכשיו, שום דבר לא יוכל לעצור אותו. כי פעם אחת בחיים
שלו מותר לו לעשות את מה שנחשב בשבילו לחטא הגדול מכולם. וחוץ
מזה, פעם אחת זה לא נורא. זה לא ישנה אותו. לכולם זה קרה, ולא
רק זה, אלא שהפעם הייתה לו הצדקה כמו שלא הייתה לאף אחד אי
פעם.
למרות שכל הדברים האלו עברו לו בראש, ולא נאמרו בקול רם, הם
היו מוגברים יותר מהצעקות שהיו ברקע. היא עמדה מולו, בפתח
הבית, תיק המסמכים שלה היה על הרצפה וכל הניירות שלה מפוזרים
בתוכו, והיא צעקה עליו כמו שאף אחד לא צעק עליו בחיים, אבל
בשלב מסוים הוא כבר הפסיק לשמוע אותה והדבר היחיד שהיה בראש
שלו הייתה תמונה נפלאה של היד שלו מתקרבת באיטיות אל הפרצוף
שלה, נפתחת באיטיות, ומנחיתה על הלחי השמאלית שלה את הסטירה
החזקה ביותר שאי-פעם ניתנה לאדם כלשהו. למראה החיזיון עלה
גיחוך על פניו, שרק הגביר את הצעקות שלה.

עוד כשהוא היה ילד בישראל, אמא שלו תמיד אמרה לו שהדבר הכי
חשוב זה להתייחס לכל האנשים, ובמיוחד לנשים בכבוד. וכיוון שהוא
מאד העריך ואהב את אמא שלו, זה בדיוק מה שהוא עשה כל החיים
שלו, עד לנקודה זאת. היו לו לפחות 5 חברות מאחוריו, שלכל אחת
מהן היו שיגעונות ובעיות משלה, אבל הוא תמיד, תמיד, התמודד
איתן בשקט, בנימוס, ובאיפוק. כל כך למעשה, עד שחלק מהחברות הכי
מטורפות שלו, לאחר שנפרדו, עדיין התייחסו אליו כאל ידיד נפש
ואדם נפלא. כמו דנה לדוגמא, כשהוא עוד גר בישראל, שהייתה לה
חרדת נטישה נוראית, והוא ישב איתה תמיד, ולא התעצבן, ולא כעס.
גם כשהיא התקשרה כשהוא לא יכול היה לבוא ולהיות איתה, והוא
השאיר את הטלפון שלו פתוח בישיבות בכדי שהיא תוכל לשמוע את
הקול שלו ולא להיות לבד.
ותמיד כשהוא חזר היא רצה אליו וחיבקה אותו וכל הזמן היו לה
דמעות בעיניים, והיא הייתה אומרת לו שהיא מאושרת. היא מאושרת
כי סוף סוף מישהו מבין אותה.
אפילו היא, שתמיד שנאה בליבה בסוף כל בחור שאי פעם פגשה, אהבה
אותו.
אבל מכל הבחורות הכי משוגעות והכי שרוטות שהוא אי פעם פגש, זאת
הייתה מקרה מיוחד. התפרצויות הזעם שלה היו מפתיעות וקשות, והיא
הפכה בן רגע מאדם חם ואוהב למטורפת ללא גבולות. וזה היה ככה
עוד מההתחלה. רק שבהתחלה הוא חשב שזה יעבור. וגם אחרי שהוא חשב
שזה יעבור, הוא לא ברח. כי עוד אחד מהדברים הכי חשובים שאמא
שלו לימדה אותו, היה שאסור לברוח מבעיות.
ובמשך כל החיים שלו הוא לא ברח מבעיה אחת. וכל בעיה שהוא נתקל
בה הוא בסוף פתר בהצלחה. ולכן כנראה באמת כל החברות המשוגעות
שלו אהבו אותו. כי הוא לא ברח מהן.

"איך אתה מעז לעשות לי את זה?!" היא צרחה מול הפרצוף שלו. "אני
לא מאמינה לזה בחיים שלי לא התייחסו אלי ככה יא חזיר!!! כלב!!!
אתה סתם בהמה מלוכלכת שלובשת בגדים בשביל להסתיר את העובדה
שאתה מיוחם כמו סוס!!!! סוס!!!!"
הוא עמד שם והסתכל עליה. הוא ניסה להבין איזה חלק בדיוק עצבן
אותה, כי הוא לא היה בטוח. כל פעם שהיא התפרצה עליו הוא תמיד
ניסה ללמוד ממה היא בדיוק התעצבנה, כדי להימנע מלעשות את זה
שוב. אבל הוא פשוט לא הצליח להבין מה בדיוק הביא לה את הסעיף
בזה שהוא ניקה את המטבח. הוא החזיר את הכלים בדיוק למקומות
הנכונים שלהם, הוא לא השאיר סימן וזכר ללכלוך, והכל בשביל שהיא
תחזור מהעבודה ולא תצטרך לנקות. אבל בכל זאת, כנראה שזה בכל
זאת לא בסדר.
היא הפסיקה לצעוק עליו והסתכלה עליו במבט רצחני. כל המחשבות
שרצו לו בראש הופסקו מיד, כיוון שהוא כבר ראה את המבט הזה
בעבר. וזה אף פעם לא מבט טוב.
את המבט הזה היה לה שבוע שעבר, כשגם אז הוא סיים מוקדם את
העבודה, ונזכר בזה שהיא אמרה לו שכבר לא יצא לה הרבה לטפל
בגינה שלה, אז הוא הגיע אליה הביתה, והשקה את הגינה וטיפל
בצמחים.
היא חזרה הביתה באותו יום, נכנסה פנימה וראתה אותו שם בחוץ,
עומד עייף אבל מאושר מההפתעה הקטנה שהוא הכין לה, כי לא רק
שהוא סידר את הגינה, הוציא עשבים שוטים והשקה את העציצים, הוא
גם קנה לה ערכה קטנה של כלים לגינה שיקלו עליה את העבודה. היא
הסתכלה עליו, נכנסה למטבח וישבה שם. הוא נכנס לבית, אבל לא
לפני שהוא ניקה את הרגליים טוב, והלך בעקבותיה לראות מה קרה.
לפני שהוא הגיע למטבח היא יצאה משם, מחזיקה ביד סכין קצבים
ונפנפה מעל לראש שלה.
זה היה הרגע שבו הוא הבין שמשהו לא היה בסדר.

היא התנפלה עליו, מנסה לנעוץ בו את כלי המשחית שלה, והוא נרצע
אחורה וניסה להדוף את המהלומות. אפילו לא עלה בדעתו לנסות
להדוף אותה כיוון שהוא לא יעיז בחיים שלו להרים עליה יד. היא
המשיכה את ההתנפלות שלה והוא המשיך לסגת אחורה עד שהוא הגיע
לפינה קטנה שהייתה ליד הסלון. הפינה הייתה מוארת היטב, כיוון
שהיה בה חלון ממוקם מעל לשולחן קטן שעליו ישב הטלפון. היא הדפה
אותו את הקיר, וכיוון שהוילון היה פתוח, האור חדר פנימה, השתקף
בסכין הקצבים, וסינור אותה. ברגע זה הוא חטף את סכין הקצבים
מידיה והחזיק אותה מעל לראשו, מעבר להישג ידה. היא נפלה על
הרצפה והחלה לבכות ולמלמל דברים לא מובנים. הוא עמד שם, המום,
כשהסכין מונפת מעל ראשו, והביט בה. הוא הביט בה ככה מספר
שניות, והניח את הסכין הענקית על השולחן ליד הטלפון. הוא המשיך
להישען על הקיר, נתמך על ידי השולחן, ונתן לשמש החמה שחדרה דרך
החלון ישירות עליו לחמם אותו. היא המשיכה לבכות, והוא התכופף
וחיבק אותה. אני לא אברח הוא חשב לעצמו אז. אני אחזיק
מעמד.

והנה שוב, הוא עמד מולה, הצד הנתקף במלחמה חסרת פשרות, והפעם
שום דבר לא יכל לעזור. עכשיו השאלה לא הייתה האם לברוח או לא,
אלא מתי. כי אם אני לא אברח הוא חשב, אז אני לא יודע מה היא
תעשה לי. אבל פתאום היא הפסיקה לצרוח, והיה לה את המבט הזה
שוב. ואז נענתה השאלה שלו מיידית. עכשיו הוא אמר לעצמו,
עכשיו. היא נכנסה למטבח שוב, ומבפנים הוא שמע רשעים מרוחקים
של מגרות נפתחות וכלים מוזזים הצידה. את לא תמצאי את זה הוא
חשב לעצמו, כיוון שאת סכין הקצבים הוא החביא טוב טוב,
וכשתחזרי, את גם לא תמצאי אותי. הוא שם את פעמיו לכיוון
הדלת, ואז פתאום היא התפרצה אל מולו מכיוון המטבח, הפעם עם שתי
סכינים, אמנם קטנות יותר מסכין הקצבים, אך חדות לא פחות,
ונופפה אותן מולו.

כשהוא רק עבר לארה"ב, שש שנים לפני כן, אחר הדברים הראשונים
שהוא עשה היה לקחת קורס להגנה עצמית. הוא שמע המון דברים על
אלימות ברחובות והוא הבטיח לעצמו שעד שהוא ימצא דירה במקום
בטוח יותר באחד הפרברים, הוא חייב ללמוד להגן על עצמו. הוא למד
שלושה שבועות כשהוא גילה שההשקעה השתלמה. הוא הלך לו ברחובות
לילה אחד, לא רחוק מביתו, אבל עדיין בלילה, כששני צעירים לבושי
מסכות התנפלו עליו. הוא עמד שם מולם, אחד מהם עם אלת בייסבול
מאיימת, ואחד עם סכין שלופה, והם אמרו לו "תן לנו את הכסף שלך
או שאתה מת". הוא לא נטה להתווכח. גם ככה לא היו לו כמויות כסף
רבות עליו, וכרטיסי האשראי שלו עדיין לא אושרו מסיבות שונות.
"בטח" הוא אמר.
הוא הוציא את הארנק שלו, שהיה כמעט ריק מתוכן, ונתן להם את כל
עשרת הדולרים שהיו לו. ספק מאכזבה, ספק מתוך תכנון מראש,
התנפלו עליו שני הצעירים.
הוא התכופף, ובמהירות חבט האחד מהם בבטן. הצעיר עם האלה התקפל
על הרצפה בכאבים והאלה נשמטה מידו. הוא הרים את האלה ונעמד מול
הצעיר השני, שניסה לעכל את עצם ההתנגדות וחיכה לראות איך הצעיר
יגיב. הצעיר שקל את סיכוייו, והחל בהתנפלות. הוא לא ידע בדיוק
מה קרה, אבל לאחר מכן חברו הצעיר שהיה באותה עת עדיין שרוע על
האדמה סיפר לו שהאדון שהם ניסו לשדוד זז הצידה וחבט עם האלה
בעוצמה בגבו של הצעיר שהתנפל עליו. האדון עצמו כבר נעלם כשהם
התעוררו, והם אף גילו שהוא לא לקח את כספו בחזרה. הוא כנראה
החליט שמגיעה להם תודה כלשהי על כך שהראו לו שהוא מסוגל להגן
על עצמו. הוא אף פעם לא דיווח על התקרית הזאת.
הוא הניח שגם שני הצעירים לא יעשו זאת בעצמם.

וכעת, כשהיא עמדה מולו ונופפה בשתי הסכינים הוא שקל האם להשתמש
בכישורים האלו שהצילו אותו מאותה תקרית. התשובה שלה הוא חיכה
הייתה ההתנפלות שלה לכיוונו. הוא הדף אותה בעדינות יתר אל צידו
השני של החדר והחל לרוץ לעבר הדלת.
אני רק צריך לצאת מפה הוא חשב, ואז כל זה יישאר מאחורי.
אבל בדרכו לדלת הוא הרגיש משהו פוגע בחוזקה בגבו. הוא נפל
לרצפה והרגיש את כל חלק הגוף האחורי שלו כואב. חום התפשט בגב
שלו כשהוא שלח יד אחורנית ומישש אותו. מה שזה לא היה, זאת לא
הייתה סכין, אבל משהו בהחלט פגע בו. הוא הביט מולו וראה רגל
מעץ שבורה על הרצפה. "השולחן" הוא הבין, הזונה הזאת זרקה
עלי את השולחן שלה. הוא קם במהירות, מתעלם מהכאב בגבו והסתובב
לוודא שהיא לא זוממת לזרוק עליו עוד רהיטים.
היא שכבה שם, בפינה, במקום שבו השולחן היה לפני שהוא התרסק על
גבו, ובכתה.
לך!! לך עכשיו!!  המוח שלו אמר לו. לך לפני שהיא משתגעת
שוב!! לך ואל תחזור לעולם!! הוא ניגש אליה ועמד מעליה. הוא
רכן מעל ראשה ונתן לה נשיקה על המצח.
"זה יותר מדי בשבילי" הוא אמר לה. הוא עמד להסתובב כשהוא הרגיש
את הכאב מתפשט בחלק גופו האמצעי והתחתון. הוא לא היה צריך
להסתכל בשביל לדעת שהיא בעטה בו באשכים. הוא הסתכל עליה יושבת
על הרצפה מולו, מגחכת בערמומיות, ומתחילה להתרומם, עם סכין ביד
אחת. באמצע ההתרוממות שלה היא הניפה את היד עם הסכין, והתכוונה
לדקור אותו. הוא תפס את ידה במהירות וכך, כשהיא מנסה להשתחרר
מאחיזתו הוא חשב בתוכו זין עליה, הרים את ידו השמאלית,
ובמהירות הנחית על לחיה השמאלית סטירה. היא נהדפה אחורה ותוך
כדי כך הוא ראה את החיוך נמחק לה מהפרצוף, אבל במהרה הוא הוחלף
במשהו אחר. ראשה נחבט בפינת הקיר שהיה ליד החלון, והבעת אימה
קפאה לה על הפנים כשנשמע צליל עמום מאחוריה. דם החל לזרום
מאחורי ראשה על כתפיה.

הוא הביט מס' שניות במראה, בהבעה הקפואה שלה, וצרח. הטלפון היה
מונח מתחת לחלון, מימין לגופתה. הוא ראה אותו, ובזחילה איטית
על הרצפה הוא לקח אותו לידיו, בלי להזיז את מבטו ממנה. הוא
התקשר למשטרה, והתעלף.

בימים הראשונים של המשפט, הוא עוד הגיע לבית המשפט מגולח
ומסודר, נעים למראה.
הוא היה יושב בכיסא שלו וצופה במתרחש, תחילה בעניין, אבל ככל
שהמשפט התקדם, באדישות. ביום הראשון של המשפט אמו הגיעה בטיסה
מיוחדת מישראל, בכדי לתמוך בו. הוא כל כך שמח לראותה. הוא ידע
שהיא בטח מזועזעת ונרגשת, אבל הוא ידע שהוא חף מפשע, ואחרי
שהיא תראה את זה, היא תהייה גאה בו כמו תמיד.

ביום השני של המשפט, כאשר התביעה החלה לזמן עדים, העד הראשון
שנקרא היה דייויד גורדל. מה שהיה מאד מוזר, כיוון שכל חייו הוא
לא שמע את השם הזה.
דייויד עלה לבמה, ולאחר שהושבע החלה החקירה. בסופה התברר
למושבעים, על כך שמר דנברג היכה באכזריות את הצעיר, ובכך גרם
לו להפסיד את מילגת הספורט שלו.
האמת הייתה, שלקח לו טיפה זמן לזהות את הפנים. אחרי הכל, הוא
ראה אותם רק פעם אחת. רק פעם אחת שבה הפנים האלו ניסו לשדוד
אותו, לפני כל כך הרבה זמן. מתוך חוסר הכנה והפתעה, החקירה
הנגדית הייתה חסרת תכלית.

ביום השלישי של המשפט, הוא חזר לאולם מוכן לקרב, עדיין מגולח
ומסודר, והיה נחוש בדעתו שהקרב עוד לא תם. כל החיים שלי הוא
חשב, כל החיים שלי ניסיתי להיות כמה שיותר נחמד וטוב עם
אנשים, ועכשיו הגיעה השעה שבה זה יעזור לי להוכיח את חפותי.
"תהייה טוב, והעולם יהיה טוב אליך" אמא שלו תמיד אמרה.
וכיוון שהוא אהב את אימו בכל ליבו, הוא הקשיב לה, ובמשך כל
חייו הוא ניסה להטיב עם אנשים אחרים. והוא תמיד ידע שהם רואים
אותו בעין יפה.

הוא התיישב בכיסאו ליד עורך דינו, והעד השני הוזמן. מה הוא
עושה פה? הוא חשב לעצמו כשהוא ראה את ירון אולצר נכנס לאולם
המשפט. ירון עבד איתו בניהול חשבונות עוד כשהוא גר בישראל,
לפני הרבה שנים. למה שהוא יעיד נגדי?. המושבעים, למרות שאסור
היה להם להגיב, ניכר עליהם שהיו מזועזעים מהתיאור של חולניותו
שלו. כיצד הוא היה משאיר את הטלפון בישיבות פתוח לאוזני כולם,
וכיצד הוא הרשה לכולם לשמוע כיצד החברה שלו בצד השני בוכה
ומייבבת בשקט. בתוך תוכם, הם חשבו שבכל חייהם הם לא פגשו אדם
נוראי כמוהו. הוא היה מזועזע. זה לא יכול להיות הוא חשב.
היא בכתה מאושר! הוא רצה לצעוק. עורך דינו עשה מספר בירורים,
במטרה לבדוק האם ניתן לזמן את דנה, אבל הסתבר שהיא נעלמה
שנתיים לפני כן. בכל זמן אחר, הוא היה שוקע בעצב וגעגועים
אליה, אבל עכשיו היו לו דברים אחרים לדאוג להם.

באחד הימים היותר מאוחרים של המשפט, לאחר שמבט חסר אמונה כבר
שרע על פניו באופן קבוע, לאור מצעד האנשים שהעידו נגדו, הוא
עדיין האמין. הם לא הבינו אותי נכון, זה הכל הוא חשב. אבל
יש כאלו שהבינו אותי כמו שצריך הוא קיווה.
כשמארק ספנסר נכנס להעיד, הוא פחד. מארק היה שכן של זואי. הוא
עבר לידה לפני מעט זמן. אחרי שהוא וזואי כבר היו ביחד כמעט
שלושה חודשים. הוא העיד על צעקות, הוא העיד על ויכוחים רמים,
אבל הוא לא העיד של מי היו הקולות. זה בסדר רוי חשב. אני
יכול להסביר את זה. עד שהגיע החלק האחרון של העדות. בחלק זה
תיאר מארק, כיצד כשבוע לפני הרצח הנתעב, הוא ראה במו עיניו את
רוי דנברג, עומד מול חלון ביתה של זואי, מנופף בסכין מעל ראשו.



אמא שלו יצאה מהאולם בדמעות.

באוטובוס לכלא, הוא ישב ליד אדם חביב למראה. "על מה אתה פה?"
שאל אותו האדם.
"אני?" הוא ענה. "אני נתתי סטירה לחברה שלי" הוא הפסיק. "אבל
רק פעם אחת".
האיש הביט בו משועשע. "ועל מה אתה פה?" הוא שאל. "אני? אני
רצחתי את אישתי בשביל הביטוח חיים". רוי הביט בו במבט מזועזע.
"אבל רק פעם אחת..." האיש אמר בבוז משולב בשעשוע.

"אבל אתה יודע מה?" האיש הוסיף. "יצא לי לגלות לאחרונה" הוא
אמר וחייך,
"שפעם אחת - זה מספיק."