הכל התחיל בערך לפני חודש. האביב החמים החליף משמרות עם החורף
הקר, והימים הפכו להיות נעימים יותר.
אורטל ואני החלטנו לעשות לנו הפוגה מכל שיגרת העבודה והלימודים
ולצאת לנו לטיול זוגי בצפון הארץ. העמסנו את עצמנו ועוד סל מלא
בכל טוב, על המיצובישי הקטנה והתחלנו לנהוג צפונה.
מזג האוויר היה  פנטסטי, הכל פורח מסביב, והיה ממש סבבה. לאחר
טיול קצר ברמת הגולן, שבה קיבלה אורטל סקירה היסטורית על עברי
הצבאי כשריונר באזור הזה, הפנינו את המיציבושי הגונחת אל עבר
ראש פינה ומשם עלינו לצפת.
פיתולי העליות לצפת נבלעו תחת גלגליה השחוקים של המיצובישי
המסכנה, כשפתאום אורטל הסיטה את תשומת ליבי לדמות לבושת
שחורים, ששכבה לה בצד הכביש. עצרתי את הרכב ואספנו אל רכבנו את
הדמות, שהתבררה כאדם זקן כמעט ללא הכרה.
אורטל החזיקה את ראשו של אותו זקן תימהוני ואמרה:
"אוהד, הוא נראה ממש לא טוב... אני חושבת שכדאי שנקפיץ אותו
לבית-החולים 'רבקה זיו' שבצפת".
בערך באותו הרגע, פלפל הזקן את עיניו ומלמל "מים, מים". אורטל
מזגה אל שפתיו טפטופי מים מהבקבוק שבידה. הזקן הסתכל אליה
בהכרת תודה ואיבד שוב את הכרתו.
בחדר המיון של בית החולים התברר לנו שהזקן הוא חולה סכרת ערירי
ושאם הוא לא היה מובהל לבית-החולים, הוא פשוט היה מתפגר לו תוך
מספר שעות.
"אני חושבת שכדאי שנישאר איתו עוד כמה שעות, לפחות עד שהוא
ירגיש טוב יותר...לא נראה לי שיש לו משפחה" אמרה אורטל.
כך הסתיים לו הטיול ברמת הגולן בישיבה ליד מיטתו של זקן ערירי.
כשהחשיך ועמדנו לצאת, התעורר הזקן ובפתאומיות, שלח יד אחת
לזרועה של אורטל ויד אחת לזרועי ואמר בקול צרוד "הלוואי שיהיה
עוד רבים כמוכם" והתעלף שוב.
לאחר כשבועיים בערך, נסענו, אני ואורטל לספרד, מתכוננים לכנס
שנשלחתי אליו מטעם עבודתי כמנתח מערכות תקשורת. מידי פעם הייתי
מתקשר אל הטלפון שלי למשוך הודעות ובאופן מתמיה, המזכירה
הקולית שלי מתעקשת להודיע לי שהתא הקולי שלי ריק.
לאחר כשלושה ימים, בזמן ארוחת בוקר קונטיננטלית עם אורטל,
ניסיתי שוב להתקשר ולהפתעתי ענתה לי בחורה.
"מי זו?" שאלתי, נדהם.
"את מי אתה מחפש?" ענה לי הקול.
"סליחה, נראה לי שטעיתי במספר", מלמלתי לתוך הטלפון. הסתכלתי
על המספר שחייגתי. הכל בסדר, הקידומת של ישראל ולאחריה המספר
שלי בבית.
חייגתי שוב ושוב פעם עונה לי קולה של הבחורה, שבאופן מוזר דמה
במפתיע לקולה של אשתי, אורטל.
"מה קורה? יש הודעות?" שאלה אותי אורטל תוך כדי בליסה מאסיבית
של סלט
בעל רכיבים לא ממש מוגדרים.
"לא רק שאין הודעות, גם ענתה לי מישהי והכי קטע, הקול שלה מה
זה דומה לשלך.
"הופה, אז סוף סוף מצאת את האחות התאומה שלי, שהורי ואני
הסתרנו ממך כל השנים", שלפה אורטל  את אחת התגובות היותר
ציניות שלה, "יאללה, אפילו לחייג את המספר של הבית, אתה לא
מסוגל?, תביא את הפלאפון".
אורטל חייגה וחייכה אליי. החיוך נמחק מפניה כשענו לה.
"סליחה, לאן הגעתי בבקשה?"
"אדוני, אם זו איזו מתיחה, אז זה ממש לא מצחיק אותי. אנחנו
כרגע בחוץ לארץ ושיהיה לך ברור שאיך שאנחנו חוזרים, אנחנו
מדווחים עליך למשטרה ולבזק".
"נו, מה?" שאלתי, לאחר שהטלפון נותק, בלי לנסות להסתיר חיוך
מלגלג.
"ענה לי גבר שטען שהגעתי לביתם של אוהד ואורטל ושהוא אוהד",
אמרה אורטל בתזזיתיות האופיינית לה, כשדברים לא ממש מסתדרים
לה, "נראה לי שמשה וניצה פשוט החליטו לעבוד עלינו, רק שלא ברור
לי איך הם נכנסו לבית שלנו ואיך הקולות שלהם כל כך זהים לשלנו.
נשבעת לך שאם לא היית יושב כאן לידי, הייתי בטוחה שזה אתה שם
בטלפון".
"בת'כלס", אמרתי, "היום זה ממש שטויות לפצל קוים של בזק...
אולי בגלל זה אנחנו מתקשרים אלינו הביתה ומגיעים אליהם. הבעיה
שלי היא מה קורה עם כל ההודעות מהעבודה? לא יכול להיות שהם לא
מנסים להתקשר אליי או לפחות להשאיר לי הודעה כל כך הרבה זמן.
אנחנו נמצאים בשלב שיווק קריטי, שהם חייבים ליידע אותי על
ההתקדמות בו.
ברצלונה היא עיר נפלאה, אבל הכנס נגמר והיינו אמורים לחזור,
וכך מצאנו את עצמנו, לצערנו, נוחתים, אור ליום שלישי בנמל
התעופה בן-גוריון.
במעבר המכס קלטה עיני דמות, שלרגע הסיטה את דעתי מהטענת
המזוודות על העגלה. לא יכול להיות, מלמלתי לעצמי, כנראה שאני
עייף מהטיסה.
כשיצאנו מנמל התעופה אל הרחוב והתחלנו ללכת לכיוון תחנת
המוניות, אורטל משכה בידי והצביעה על אדם שחלף מולנו - "אוהד,
תראה כמה שהאדם הזה דומה לך, פשוט מדהים".
הסתכלתי על האדם, שמיהר לדרכו, ואז הסתכלתי על אורטל ופתאום
התערפל עלי עולמי. כל אדם חמישי שהלך מולנו היה אורטל או אוהד.
כל הרחוב הכיל אוהדים ואורטלים כמונו בדיוק, שמדברים באותו
הקול והולכים באותה ההליכה.
באותו הרגע גם אורטל התעלפה.
היום הארץ מלאה בנו ויכול להיות שכך זה גם בחו"ל. מה שמבאס
הוא, שאף אחד לא מאמין שאנחנו האוהד ואורטל המקוריים ואולי זה
כבר לא משנה.
את הזקן לא הצלחנו למצוא. סביר להניח שהוא הפך להיות אני ואולי
זה גם, בסופו של דבר, מה שהוא רצה.