אני נולדתי בגיל עשר. מה שהיה לפני-כן כמעט נמחק. נותרו רק
קטעים בודדים שלא ניתן לאחד.
נולדתי בארץ זרה, במושבה קטנה, בשנת 1995. זו היתה השנה בה
התחלתי לראות את המציאות והפסקתי לחיות בעולם הקסום שלי.
נאבקתי בזה בכל הכוח. לא רציתי לגדול ולהשתנות. רציתי להשאר
קטנה ותמימה. אמנם התחלתי לראות את המציאות, בכל זאת ניסיתי
להכחיש אותה. מבחינתי הזמן נעצר. הסתגרתי בתוך עצמי ולא רציתי
להתקדם הלאה. אינני זוכרת עד כמה זו היתה החלטה מודעת.
במשך שנה או קצת יותר צפיתי בחיים, צפיתי בכולם. ראיתי את כל
התמונה, אך לא ראיתי את עצמי. הייתי כמו בתרדמת. לא יכולתי
להוציא הגה. כך אזלה ילדותי המתוקה. אבדה ונשכחה.
תמימותי עזבה אותי לתמיד בגיל 12 כשהוטרדתי בצורה עדינה על ידי
גבר זר. הוא הפחיד אותי לשארית חיי. פחד זה מילא את מקומה של
התמימות. לראשונה הבנתי שהעולם בו אני חיה לא כל כך בטוח. מאז
לא עבר יום שלא הרגשתי מאויימת בחברת גבר זר. תקרית זו שינתה
את חיי לנצח. כאשר תינוק נולד, עוברות כמה דקות עד שהוא מתחיל
לצעוק ולבכות. לי זה לקח כמה שנים.
הרגשתי שאני נחנקת עד שפרצתי בבכי ואז זה חזר אלי. התחלתי
להזכר בכל מה שקדם ללידתי. נזכרתי במותה של סבתה שלי. איך
שסבתה יקרה שלי נרצחה על ידי מפלצת בחלוק לבן. נזכרתי במלחמת
הירי ליד הבית שלי שבטעות פגעה באנשים חפים מפשע. ואיך שילד
צעק לעברי "ז'ידובקה" ( כינוי גנאי ליהודים).
כך המשכתי להיזכר עוד ועוד ולא יכולתי להפסיק לבכות. הרגשתי את
פניו הקרות של סבי כשנפרדתי ממנו. ראיתי את סבתי סובלת מכאבי
תופת. שמעתי את אמי בוכה כשדרכו על כבודה רק משום שהיא
יהודיה.
ראיתי הכל: כאב, כעס וכמות בלתי מוגבלת של סבל. ראיתי ים של
דמעות, שמעתי צעקות מכל עבר ותפילות, כל כך הרבה תפילות. אך
למרות הכל, ראיתי תקווה. זה משהו שלמדתי מסבתי. אף פעם לא
להתייאש, להמשיך להאמין שיום אחד הכל יסתדר.
סבתה תמיד היתה שופעת באופטימיות ושמחת חיים ויותר מכל היא
אהבה אותנו - ילדיה ונכדיה. אני מניחה שמקור השיכחה שלי הוא כל
האהבה שקיבלתי בילדותי. האהבה העצומה שחוויתי בשנותי המוקדמות
גברה על כל העצב שהיה סביבי. תמיד חלמתי שיום אחד אוכל להחזיר
את כל האהבה הזאת לאנשים היקרים בחיי.