עוד יום ראשון הגיע, עוד שבוע מתחיל, זה עניין של שיגרה, אנחנו
לא שומרים מסורת אבל עושים מעצמנו כאלה בשביל לא לעבוד בסופי
השבוע.
אני לוקח את כלי העבודה, אני מזה לא מרוכז בכללי שאפילו אין לי
מושג איך קוראים לכלים שאני עובד איתם, אני קורא להם
"משחיתים", זה מן עבודה כזאת מסריחה, כל פעם שרוצים לפנות שטח
חקלאי שולחים אותנו לשם, גם אם יש שם את הדברים הכי יפים
בעולם, זה פועל במעטפת של סודיות, גם אם יהיו שם את הפרחים הכי
מוגנים בעולם אנחנו נוריד אותם.

קיבלנו שטח של שלושה דונמים של פרחי כלניות ואירוסים, זה קטן
עלינו, אנחנו רגילים למרבדים ענקיים של קוצים, אבל זה היה משהו
קצת מעורר רחמים, מה שאנחנו מסוגלים להרוס, אבל מה לא עושים
בשביל כמה גרושים, גם ככה אחר כך אנחנו עוברים לשטח אחר
ושוכחים מה עשינו כמה ימים לפני זה.
התחלנו בפינה של השטח כמו שאנחנו תמיד מתחילים, וזורמים עם
התנועה.
פעם ראשונה שאני מסתכל על פרחים כל כך מקרוב, הם נראים מזה
גדולים ומגעילים שמשקיעים בהם קצת תשומת לב, אפילו ג'וקים
מסריחים כאלו הולכים עליהם, כאלו שעושים לנו "בזזזזז" באמצע
שינה.
עם הזמן אני כבר מתחיל לאבד את הרגש שלי כלפי הפרחים המוגנים
האלה, אני תולש אחד אחד, או אפילו שניים שניים בשביל לקצר.
השמש מעיקה עלינו וקיבלנו כבר הזיות, אבל עמוס תמיד דואג שיהיה
לידינו כמה ליטרים טובים של קולה, למה דווקא קולה? כי זה מצמיא
וככה אנחנו לא מפסיקים לשתות, הרי למי יש זין עכשיו להתעלף
ולשלם את כל המשכורת שלנו על טיפול בחדר מיון.

פעם ראשונה שאני שם לב שיש כלניות חומות, אפילו צהובות, זה
שאני מקדיש להן כל כך הרבה זמן ומצליח לדמיין צבעים אחרים,
נראה לי שבכל זאת אנחנו אוכלים סרטים והשמש באמת חדרה לנו לתוך
המוח הלא מפותח שלנו.
"עד מתי?" שואל אותי עמוס, "עד מתי שהשמש תשקע" אני אומר לו,
אחרי הכל... אני קצת נהנה מההזיות האלו, עוד יותר אהבתי את
הקטע שאפילו לא מעורבים בזה שום חומרים כימיקליים, ממש פיצוץ
של עבודה.
כמה צבעים, כמה מינים, כמה ג'וקים, כמה...
השעה כבר שתיים בצהריים, נהייתי כבר מסטול לגמרי, הידיים שלי
זזו כבר מעצמן, שמאלה ימינה, ימינה ושמאלה.

"מזה הפרח הזה?! עמוס...!" אמרתי, או אפילו מילמלתי, "יאללה,
תוריד אותו, אין לי זמן וגם לך לשטויות האלה, תמשיך", הוא
השיב, "תראה מזה, כל כך הרבה פרחים, כל כך גדולים, והחוצפן הזה
גודל לו ככה בשקט, כזה קטנטן ויפה, והוא אפילו צהוב, הצבע שאני
הכי אוהב, אני לא מעז לגעת בו" אמרתי, "בועז, אם עוזי יבוא
וייראה שאנחנו עושים צחוק מעבודה הוא יבעט אותנו לקיבינימאט,
יאללה! תוריד אותו, מה אני צריך שאנשים יידעו שאנחנו עושים
בעיות...? אנחנו צריכים לפתח לעצמנו שם טוב בשוק ההשחתות, אז
תפסיק לבלבל במוח", הוא אמר בטון של עצבים וחוסר סבלנות.
"עמוס, אני לא נוגע בפרח הזה וגם אתה לא, אחרת אני אוריד לך את
החיים".
- "אתה מאיים עליי?!".
"ועוד איזה מאיים עליך".
- "אבל זה סתם יעשה לנו בעיות! אתה לא מבין?"
"אני יודע שזה בסך הכל חתיכת גבעול עם כמה עליי כותרת".
- "נו... אז מה הבעיה?".
"קשה לי להסביר, אבל אפילו את אשת חלומותיי לא דמיינתי כל כך
יפה".
- "אתה באמת אוכל סרטים, זוז!"
"אמרתי לך, ואני לא אגיד את זה שוב, שלא תעז לגעת בו".
- "אני לא מתכוון לאבד את העבודה שלי בגללך! יש לי משפחה
לפרנס!"
"גם לי עמוס, אבל הוא כל כך דומה לי... כל כך יפה, תראה איזה
גזרה יש לו".

בתוך תוכי אני יודע שזה יפגע בנו, בי, בעמוס, ובעוזי, במשפחה
שלו... ושלי.

הוא הרים את אחד מכלי ההשחתה שלנו, הניף אותו כל כך גבוה
שאפילו מוטציה של ג'ירפה לא הייתה מגיעה אליו, ואז... בבת אחת,
הוריד את הפרח.

שמתי לב שכבר הורדנו את כל השטח עצמו, הפרח הזה היה לבד, כל כך
יפה וקטן בין כל כך הרבה גדולים ומכוערים, זה היה יכול להיות
בעיתון התמונה הזאת, הוא לרגע נתן אור בין כל החושך שהוא קיבל,
ובאותו רגע נעלם לנו.
תמיד חלמתי להיות בעיתון, לצד משהו יפה שעשיתי והצלתי, אבל מה
לא עושים בשביל כמה גרושים, אני מבין את עמוס...

"מזה הפרח הזה!? עמוס!"
פרח לבן שזועק לי בתוך הפנים, הוא זוהר כל כך שאפילו צורבות לי
העיניים.
- "ששש... תירגע, זה בסך הכל הפרוז'קטור של חדר האשפוז."
"מה?"
- "לא שתית מספיק קולה בועז, ככה אני קונה לנו בשביל ההנאה את
הטעם של החיים ואתה אפילו לא משב לו מספיק תשומת לב".
"מה...? איפה הפרח הצהוב?".
- "נראה לי קצת חלמת בהתעלפות הזאת".
"מה חלמתי?!"
- "די, תנוח, יש לנו עוד חצי שדה להוריד מחר".
"אבל זה היה כל כך אמיתי, עמוס..."
- "ואם עוד פעם אני אצטרך להפסיק את יום העבודה שלי בגלל
החלומות האמתיים שלך אז אני מוריד אותך".
"אתה מאיים עליי?!"
- "ועוד איזה מאיים עליך, הלכה לי המשכורת בגלל הביקור הזה
בחדר המיון, מי אתה חושב ישלם עליך? אתה עוד צעיר".
"טוב... נו, אחרי הכל, אתה כבר ותיק בעבודה ומרוב השחתות יש לך
ידיים של סוס, אז אני אוותר על האפשרות של להתעסק איתך".
- "יופי, ככה אני אוהב אותך, תחזור לישון".

ככה כולם אוהבים אותי, כמו שאני, מתי תהיה לי הזדמנות להראות
באמת מי אני? אבל אני לא נותן לסיטואציות של דילמות על יופי של
פרחים להתרחק מהאנשים שהיו קרובים אליי כל החיים.

כמו כל הזמן, שוב נקטע לי הרגש האמיתי, באמת רציתי לעזור לפרח,
מתי כבר לא יהיה אכפת לי ממה שאנשים אחרים חושבים?

עוד יום שני הגיע, יש לנו עוד חצי שטח להשחית.