נאום שכתבתי והקראתי בהפגנה שנערכה ברחבת הכנסת, ב"מעמד"
השבעתה של הכנסת ה-16 בבחירות 2002

שמיניסטיות ושמיניסטים יקרים!

ממש לידנו מתכנסים עכשיו חברי הכנסת החדשה, מהם תורכב בקרוב
ממשלה.
ממשלה ימנית, ניצית, בהנהגתו של אריק שרון.
ביום בו הלכו חלקנו לממש את זכותם הדמוקרטית להצביע בבחירות
לכנסת ה 16, נגזלה מיותר משלושה מליון בני אדם הזכות שלהם
לחופש.
והאירוניה חוגגת - אותם 3 מיליון סבלו בכדי שאנו נוכל לבחור
שוב את אותם האנשים שגרמו להם לסבל בעבר - ויוסיפו לגרום אף
בעתיד.

הממשלה החדשה תמשיך בדיכוי הנורא המתחולל בשטחים הכבושים -
היא תמשיך להשפיל יום יום אזרחים בדרכם לעבודה, לבית הספר
ולבית החולים.
היא תשתמש בתושבי האזור כמגן חי, ותתעלם מזכויותיהם הבסיסיות
כבני אדם.
היא תשלח ילדים להרוג ילדים בשם הדמוקרטיה, בשם הביטחון
והחופש.

אבל אני לא רוצה שמישהו אחר ישלם בחייו על החופש שלי, ולא
מוכנה שישתמשו בשם שלי להצדקת ההרג.
כשם שאינני רוצה למות בשם ערכים שאינם ערכי, אלא כאלו שהמדינה
הצמידה לי, כך גם אינני מוכנה להרוג בשם אותם ערכים זרים לי.

אבל את בוש ושרון כל זה לא מעניין - הם כבר פורשים שטיח אדום
לקראת המלחמה הבאה. וחיילים מכל רחבי העולם מגוייסים כדי
להקריב עצמם על מזבח האינטרסים של מנהיגי העולם החופשי.
אנו מקבלים מלחמה במסווה של צדק, עוד מלחמת אין ברירה - כוחות
האור נגד כוחות החושך.
סדאם הוא האיום הגדול ביותר על העולם, מזהירים אותנו, כשם
שמזהירים אותנו שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.

אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת להם מהפה - לא לבוש, ולא לשרון.
הם כבר מזמן הוכיחו לי שהדם שלי שווה בעיניהם פחות כל עוד
אינני נמצאת בראש ההיררכיה הלאומית.
וכל עוד אין דרגות מסויימות על כתפיי - אני אזרחית סוג ב'.
כמו הרבה נשים במדינה הזו.
וכמו הערבים.

הסירוב שלנו לשרת את הכיבוש יוכיח לאותם מנהיגים שאנו עוד
מאמינים בשלום.
מאמינים ששוויון הוא לא פרס ולא פריוולגיה השמורה לאחדים
מאיתנו.
שחופש לא נבנה על גבם של אחרים, וצדק אמיתי לא יכול להתקיים כל
עוד הממשלה והצבא רוצחים בני אדם בשטחים בקלות כזו - כאילו היו
זבובים טורדניים שיש לסלק מן הדרך.

אנו מסרבים לשתף פעולה עם דיכוי, הרס, השפלה והרג.
מסרבים לקבל שמלחמה היא האפשרות היחידה העומדת בפנינו.
מסרבים לתת את חיינו למען הכיבוש.