כמו בצמרות היה צומח
אולי בכיה מהול בשיר
ובבורות היה פורח
עולם מלא בלא אוויר
ומן האבן הקישחת
היה פורץ המעיין
ומתהום הייתה גונחת
אישה יפה עם שיר לבן
ואולי אהבתה כלל לא הייתה כאן
מעל שחפים, מתחת חוף.
והגאות הייתה לוקחת
מכתב חתום אל תוך הנוף
ואז השמש מתעוררת
והבקבוק מכה חופים
ושיר אהבתה המיותמת
נודע לאזניהם של השחפים.
ואולי אהבתה כלל לא קיימה אז
בתוך צדפים, אל מול החוף
החול לוחש אהבתו, עז
היא הולכת על המים, שטה על החוף
כי רק החום אל זר שרוע
הוא שהפך דמעות לים
ובחופה שלה גלים ורוח
בכיה שקט, כמו נדם.
ואהבת צילו בשער
כשרק עגן אל תוך חופה
ואת ליבה אסף הסער,
שבמים,
בחייה,
וסופה.
(2004) |
