עמדנו אז, מעל קברך,
שבו כבר מזמן גווע אורך.
וצחוקך שהרטיט כל לב אדם,
לא נשמע יותר - נדם.
והשקט הזה, שקט שאותך כל כך לא אפיין,
הפך את השכול, לכאב שאותו לא ניתן לדמיין.
והזכרונות, אלו השמורים היטב,
פותחים את הפצע, וכמו חותכים את הלב.
ובאמצע השקט - זאת לא אשכח,
עף לו למעלה שחור הכנף,
ובצווחה קורעת, את שידענו, כמו אמר,
"היא לא תחזור... זה נגמר..."
נכתב לזכרה של שני איצקוביץ' ז"ל שנהרגה בתאונת דרכים בהיותה
בת 11. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.