לוציפר היה שעון. שעון מעורר. החיים שלו היו מאד משעממים, אבל
לו זה לא הפריע. הוא רק רצה לסיים עוד יום ולחזור לישון. הוא
לא התלונן, הוא סך הכל היה צריך פעם ביום לצווח והוא גם קבל על
זה משכורת.
אבל יום אחד כבר נמאס לו מהחיים הריקים שלו. כל יום אותו הדבר,
הוא חשב לעצמו. ויום אחד כבר נמאס לו לשבת כל היום ולחשוב
שנמאס לו. הוא היה צריך לעשות משהו. אז הוא קם. והלך. בחוץ הוא
לא ידע מה לעשות. הוא לא היה רגיל לעיר הגדולה. כל החיים שלו
הוא היה במגירה הקטנה שלו, ופעם ביום יצא החוצה. הוא הלך
לאיבוד בין הבניינים הגדולים והתחיל לבכות. אחרי שהוא בכה הוא
שם לב שכבר לילה אז הוא מצא פינה שלווה והלך לישון.

בבוקר, כשהוא קם, הוא גילה שהוא כבר לא בפינה השלווה שלו. הוא
מצא את עצמו בתוך עגלה של הומלס מלוכלך, ליד פחיות ריקות של
סיידר הגליל וקרטוני חלב כבד אווז של תנובה. פתאום ההומלס
הסתובב אליו ואמר לו "בלה בעע טויינג טויינג", התחיל לצחוק כמו
מטורף והתעלף בין שקיות הזבל. לוציפר נצל את ההזדמנות, קפץ
מהעגלה והתנפץ למאות רסיסים על רצפת האספלט החמימה.