"בראשית היה תוהו ובוהו", הרהר לעצמו אלי, "וחושך על פני
תהום".
אלי החליט שהעולם אבוד, ואין טעם לנסות ולתקן אותו, אחרי מספר
רב של נסיונות כושלים, ולכן בצער רב וביגון קודר, קימץ את
אגרופו ופתחהו במהרה.
אלפי חזיזי אש ניתזו מידיו, בדרכם הכואבת אל העולם, מחפשים אך
ורק הרס, כעס והשמדה.
כל תושבי העולם התפלאו על מטר המוות הפלאי הזה, ניסו לתקוף,
לברוח, לנצח, להתפלל, לחיות.
חרון אפו של אלי הורגש לראשונה, והוא השתכר בתחושת כוח מופלאה,
אשר נתנה לו אפשרויות בלתי מוגבלות.
העולם התנפץ למליוני רסיסים, והשאיר אחריו שובל אבק דהוי.
כמעין איש לא ידע שכאן עמד פעם עולם.
אלי הבהיל את גבריאל למושבו.
"מה קרה כאן?" שאל המלאך גבה הקומה בתדהמה.
אלי לא ענה. רק הביט. והזיל דמעה.
הדמעה זלגה עד אשר הגיעה לקצה לחיו, ומשם נפלה מעט עד לתהום
האינסופי של החלל.
גבריאל הניף את ידו, אסף את כל כוחותיו עלי אדמות, ושאג.
שאגה כל כך מקפיאה, כל כך מצמררת, כל כך חסרת חיים, אשר כל
השומע היה ירא.
השאגה הרעידה את דמעתו של אלי, והיא נעצרה, והחלה לתפוח בקצב
מסחרר.
עד אשר נעצרה, והחלה לקבל גוון יותר עמוק.
גבריאל אמר לאלי:"זה הבית החדש".
אלי הרים את ידיו, והחל לסובבן אחת אחרי השנייה, במעין מרדף
חסר סיכוי. הדמעה החלה גם היא להסתובב.
אלי עזב את ידיו, בדק שהדמעה אכן מסתובבת, והניף שתי אצבעות.
כאשר הפנה אותם לכיוון צפון, צץ לו לפתע כדור חום, בעל מערבולת
צבעים של אדום-כתום, מסוגנן ועצמאי בחושיו.
אלי אמר :"זה המאור הגדול" ושב והניף את אצבעותיו לכיוון דרום,
שם הופיע משחור האינסוף כוכב קר, אפור, חסר חיים. "וזה," הוסיף
אלי "המאור הקטן".
אלי שלח מבטו אל הכוכב, ופעימות ליבו החלו להאט.


לאחר חמישה ימים אלי החליט לנסות לברוא את ההורס של העולם
הקודם- האדם.
בצלמו ובדמותו יצרהו, וכמו בכל בעלי הנשם הקודמים, יצרהו
בזוגות.
ונתן להם את החופש, ואת מתנת החיים, ואת היופי, ואת יחודם
כמין, ואיפשר להם לחיות באקוטופיה המוחלטת, בהרמוניה סביבתית
עם שאר בעלי החיים המפוזרים על פני העולם.
"כל זאת בתנאי," אמר אלי והזעיף פניו "שלא תאכלו מעץ הדעת".
אך הפיתוי היה רב, וכמו ניחוח משכר של אישה, כך נמשך האדם אל
העץ, וכן רעייתו חוה, אשר לא ידעה גבול או מכשול.
בבוקר כשאר הבקרים באקוטופיה, ישבה חוה ליד העץ בעל פירות
החכמה, ושקעה במחשבות על ההווה.
בלי הניד עפעף, הגיע נחש וכרך עצמו סביבה, מתלחש, מתלטף,
מתענג.
חוה הרחיקה את בן הכלאיים ממנה, עם כוונה להשאיר בינהם מרחק מה
לצמיתות, אך הנחש כעס וזעם, ולא הרפה עד אשר הובס סופית.
למחרת באה חוה אל אותו עץ נכסף, והנחש התלחש אליה, מתקרב אל
קיצה, מקיצה מחלומה.
"הבה" אמר הנחש בקול ממזרי "מתנת פיוס חסרת תמורה, אנא קבלי את
התנצלותי הכנה".
חוה לקחה את המתנה, אכלה ממנה, ונדהמה לגלות כי עודנה בחיים.
חוה רצתה להראות לאישה כי הפרי אינו הורג, אלא רק מחשל, אך
ידעה כי אישה ירא הוא, ולא תוכל לשכנעו.
חוה חזרה אל מערתם, וקראה לבעלה להצטרף אליה.
בזמן שחתכה את הפרי, אדם לא חשד בדבר, ואף נהנה מהארומה.
אך כאשר אכל מהפרי, נהנה אדם מגופה הצחור כשלג ורך כפשתן, אשר
עומד מולו במלוא ערומו.
אדם נבוש קמעה מהתעוררות אברו, אך ידע לנצל זאת היטב.
כאשר אלי סרק את הגן, גילה כי אינו מוצא את אדם וחוה.
הוא התקרב למערתם, ושמע רעשים מגונים בוקעים ממנה.
אלי זעם.
הוא הרים את המערה, כאשר אדם וחוה בתוכה, והשליכה אל מחוץ
לאקוטופיה.
"בעצב תלדי בנים!!!" שאג אלי "ובזעת אפיך תאכל לחם!!!".