בדקות לפני הסוף, כשהוא יעצום עיניים,
יהפוך להיות כל כך קרוב, קרוב אל השמיים.
וישקע במחשבות, על ייאוש ועל בדידות,
על הדרך בה בחר לחיות, לחיות בשביל למות.

בדברים שהוא כותב, לאותם אנשי ביניים,
שעברו לו בחיים ההם, עצמו את העיניים.
שוב שקע במחשבות, על ייאוש ועל בדידות,
על הסבל שנקרא לחיות, לחיות בשביל למות.

תחושה משונה, זה לא השתנה,
עשרים ואחת שנה הוא חי בשביל למות...
ויש עוד שורה, היא קצת לא ברורה,
אומרים שזה לא נורא, שאין לו מציאות.

והוא רוצה ללכת...
לגמור את הסיפור,
ולא לחזור.

ברגעים הכואבים, שקשה לספוג יותר,
הוא פשוט כבר מעדיף לגמור, עדיף לו לוותר.
הוא שקע במחשבות, על ייאוש ועל בדידות,
כולם אומרים: קשה לחזור, לחזור אל השפיות.

תחושה משונה, זה לא השתנה,
עשרים ואחת שנה הוא חי בשביל למות...
ויש עוד שורה, ממש לא ברורה,
אומרים לו: זה לא נורא, שאין עוד מציאות.

והוא רוצה ללכת...
לגמור את הסיפור,
ולא לחזור.