את לשד עצמותיי ינקה הבדידות
ובתום עלומים הקמלים בשלכת
שחוח כעץ כרות צמרות
נשכבתי פרקדן בסבך הכרמים
ובנגוהות בוקר אביב מהופנט
שטפו את עיני זרזיפי הטללים .
שרוע הייתי, כצרור תבן רטוב
וממעל שרו באוזני הדרורים
ביקשתי לחצות תהומות על פני מים
ביקשתי נשמה שתרעיף בי רכות
אך בשטוף התוגה שבעתיים
ביקשתי על כנפי נשרים, אי שמה לשוט
מלאתי ימים ללא תנאי, ללא רוגע
לא ערבה שירתי לאוזני
יד רועדת שלחתי אל ראשי גבעולים
מגע מלטף בין ערגה לכאב
כרמים ומשעול בוסתנים מלבלב
מכותר בערוב וצללית דמדומים
עם הנץ החמה, בבקוע האור
דאיתי אי שם למרחק כציפור
וחיי על סף שכחה ניעורו מחדש
נשאתי רגלי עם רוחות מי הים
סובבתי הלוך וחזור, לאין ספור
הרחקתי לכת מבלי הבט לאחור. |
