יש לי בלטה.
בלטה כזאת... ברצפה...
בלטה שהיא ריבוע מושלם.
עם כתמים בצורות לא מוגדרות.
בצבעים שנעים בין חום כהה ללבן.
ברוב הבתים יש כזאת בלטה, רגילה לחלוטין.
יש לה קווים, מן תעלות לכל אורך צדדיה שבעצם מחברות אותה לעוד
בלטות, הרבה בלטות, כולן זהות, דומות. אך עדיין, יש הבדל...
חלקן פצועות כי כנראה גררו או זרקו עליהן חפץ כבד כלשהו.
משום מה, הן לא מדממות, הפצע מקובע, טמון, הן מצולקות עד סוף
חייהן, והאמת... לא נראה לי שאיכפת להן, אם כן, הן היו עושות
לי איזה סימן... לא...?
מעניין אם לבלטות שבמרכז יש חיים יותר מעניינים מאלו שבצד.
מעניין אם הבלטה שבצד החדר יודעת איך קוראים לבלטה שבאמצע
החדר.
אני מאמין שיש בלטה שהיא המנהיגה.
ובכלל... כל הבלטות ממין נקבה?
אני חושב שהשם שלה - בלטה, לא מעיד על המין אלא על האישיות.
היא חד משמעית ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, פשוט בלטה.
אני יודע שהבלטה שלי התחילה לאכול עוף. היא כבר לא צמחונית.
היו עליה שאריות של עוף אתמול, אחרי שאחי בא לארוחת צהריים.
כשהייתי קטן. היה לבלטה שלי כלב, קראו לו מינכן, כמו העיר.
פעם ראיתי חבורה של בלטות ברחוב, הן הלכו לים, שתיים מהן
טבעו.
אחרי כמה שנים גיליתי שאחת מהבלטות שטבעו הייתה מירה, חברה של
שירה, שכנה של נירה, שהיא חברה טובה של הבלטה שלי.
עם הבלטה שלי כבר עברתי הרבה. יותר מדי...
היא שלי ואני שלה.
לבלטה שלי קוראים הדר.
למרות שהיא מעולם לא הראתה סימני שמחה.
או סימנים בכלל.