בדרך הביתה עצרתי בחנות צילום חדשה ברח' שלנו, רק שלשום פתחו
פה וכבר מרשים לעצמם להשוויץ בטכנולוגיית משחזרי-התמונות שלהם.
כוסאימא שלהם החולרות, הם לא מבינים שמה שמיוחד בכל התמונות זה
דווקא הסדקים, החוסר שלמות, העובש, הטחב,הצהוב?
אז נזכרתי בנו. בהתחלה המבטיחה שלנו, סרט צילום עם ריח חדש של
אגפא. פיתוח מבריק, צבעוני, חלילה לא שחור לבן, כי בינינו
זורמים אינסוף צבעים.
אתה סוחף ומלא חיים, משלים באופן צולע את הקרירות האנטי חברתית
שלי,מה שגורם לי לחשוב לפעמים איך זה שאנחנו יחד כל כך הרבה
זמן. הפכים משלימים אתה מצטט, ואני מרימה גבה בספקנות, הלוואי
ולא תאמין לכל משפט קלישאתי שמוכרים לך רומנטיקנים זולים בחוץ.
אני נכנסת לשאול את זו שבדלפק מה חשבה לעצמה כשהגתה, או הצטרפה
למועדון משחזרי תמונות הקרימינלי? איך זה שרפי גינת לא עוצר
אותם, זה גובל בפשע, בעושק זקנים שמדדים לחנות בשאיפה לשמר את
העבר, להכניס למכונה יקרה, תמונה יקרה ולצאת עם כמה שנים
במתנה, כשהתמונה עוד הריחה מהפלאש. זה גם לא יוצא באיכות. מה
הסרט?
כבר חמישה ימים אנחנו זרים גמורים. אין שלום, מה נשמע ובוא
למיטה. מזל שלאימא שלך יש יומולדת מחר, ודאגתי להשאיר את היומן
פתוח בשבוע הזה, תציץ תיזכר, ותזחל אל הבית של ההורים שלך, פעם
בשנה. אני לא אומרת מילה לדלפקיסטית השמנה, התלונה שלי לא
תדגדג לה או לבוס שלה את קצה החשק להפסיק להשלות אנשים,
מקסימום תהווה בדיחה טובה להעלאת המוטיבציה, כל בעל עסק ומספקי
שירות למיניהם צוחקים על הלקוחות שלהם. בדוק. אצל אימא שלך
בבית מתאספים כמות אנשים שאני לא עומדת בה, אז יוצאת להפסקת
סיגריה.
אחריי אתה יוצא מאוכזב ואפשר לנחש שאתה הולך לנסות לפייס, או
להזכיר שאפשר גם אחרת, לפרק, בתקווה שאבהל ואחזור להיות האישה
הכנועה ומחפשת הרמוניה זוגית. אני לא אתן לך ליהנות מהספק של
לנאום לי כאחד שרוצה את טובתי, את טובת שינינו כעסקה מלוכדת.
עסקאות תעשה עם בעל הבית של חנות הצילום של אגפא: פתח פילם קבל
הגדלה. פה לא תמצא מבצעים ואני לא עושה הנחות לחברי מועדון.
השתיקה במכונית לא מעניינת אותי יותר, התרגלתי לשמוע את הרחוב
בשיאו. אנשים בחוץ הרבה יותר מעניינים מזה שאיתו אני הולכת
לישון ולחשוב שלי הוא קורא אנטי חברתית. בשעה מאוחרת של הלילה
אני ואלבום התמונות המשותף מתאחדים. החופשה בטוסקנה, ים המלח,
אילת. לולא התמונות הייתי שוכחת שאי פעם הגעתי כל כך רחוק.
איזה מזל יש לי שלכל תמונה יש מסגרת לבנה, יש בזה מן
האופטימיות. הכל ארוז ומנוילן, כדי שלא אכתים את התמונות
המבריקות, ליד כל תמונה נשאר מקום ריק בו כותבים זיכרונות, או
סתם גגים שנונים, אצלנו ריק, אופייני.

אני חושבת שמחר בבוקר אארוז את הדברים שלי ואחזור קצת הביתה,
לאימא. לאגור כוחות ושמחת חיים ממקום ילדותי התמים וחזרה
למלחמה הזוגית, אולי עם רצון לשפר, אולי לא. אנחנו סרט צילום,
בתוך מצלמת צעצוע, שגבר אחר פתח טרם מותר, ושרף פילם שלם,
מבריק, צבעוני, חלילה לא שחור לבן. כי בינינו זורמים אינספור
צבעים.