הכרתי אותה בטיילת
היא הייתה סוטה ממין אישה

כבר ששיזפו עיניי את גופה לראשונה
יכולתי לקבוע את הדיאגנוזה

היא הייתה סוטה ממין אישה.

מטר שבעים
ארוזים היטב
כמו סלסלת ט"ו שבט.

מהשיחה הקצרה ידעתי שיש יכולת להמשיך
שיחה שטוחה
כמו כפית תה של אנורקטית
שיחה שגרמה לי להרהר על מדוע השיחות הראשוניות כל כך שטוחות.
האם רק בתרבות שלנו. ויותר חשוב למה שמתבגרים . בוגרים .
מנהלים שיחות ללא פסגה.

היא נתנה לי את המספר.
כמו כספת נכספת. 8 ספרות לגן עדן. קידוד של 8 ספרות לעתיד
מאושר.

תהיתי לגבי מהות המספרים.
ומיד התפתחה המחשבה . במקביל. על כך שתפיסת המציאות שלי
מתוחכמת.
והאי קיו נמדד לפי כזו. ואני סה"כ שומר בבר.


רציתי לקחת אותה ממבט ראשון לחדרי.
להפוך אותה לאשת סוד.
כזו שכשנשב יחד בדמדומים מבלי לשים לב נתגלגל לתוך השמים חסרי
הכוכבים של ישראל.
רציתי אותה . את הסוטה ממין אישה. לקחת איתי למדבר .

צלצלתי.
היא ענתה.
קצת ענווה
חששתי שאין היא זוכרת. אבל
בבד בבד ידעתי שהיא תהיה לי.
אני יטביע עליה את כתובתי ושכולם ישאלו איכן גרה היא תענה:
"משה דיין סטרייט"
ואז לאחר שנייה קלה יקפצו הבריות ויאמרו:"אהההה, עם הבחור עם
הראש והשיער נכון? מה שמו..."

ולי זה גרם לחשוב על מהות הכפית. והמוטיב החוזר שלה בכל שיחה.
כמו הנדגשה הכפולה "עם" באמרה של הברייה. ממימרה שתישכח עוד
בטרם גלי הקול שנושאים אותה התפזרו למרחק הגיוני.

לקחתי אותה לפאב. היחיד שהכרתי. הכוונה, שהכרתי מבפנים. שידעתי
את הצבע של התפריט.
ביקשתי "וונדר-וומן". ככה זה תמיד,
וונדר-וומן וכוס של חצי ליטר בירה שאיכותה נקבעת לפי כובד
הארנק, תמיד "מסדרים אותנו בסדר גמור". מתודלקים. חשנו לשיחת
הלילה.
2 ינשופים על ענף ליל שמגלים אחד לשני בסודי סודות עד כמה
בודדים.

וזה גרם לי לחשוב על העיר. על האורבניות הדחוסה שלי ושלהם
האורבנים המאכלסים את הכרך. כולם בודדים ומגלים את זה רק בסודי
סודות. מעניין. וזה מיד קישר אותי לילדים הקטנים שהם יאמרו שהם
אבודים בלי להתבייש לבכות. ומיד סטרתי את לחי למציאות הבוגרת
וחשבתי על כל הגברים שיבכו. רציתי מיד לשתות עוד מה
Wonder-woman
האדמדם.

היא שאלה מה אני חושב.
אמרתי:"שקרים"
וזה הוביל חיש קל. לשיחה של כפית אחת גדולה. כפית של בולימית
שלא מקיאה. על נזילות הזמן. ותועבות החומרה.

היא סיפרה. כאסוציאציה חפוזה שהיא עוסקת בקדרות.
ואני כדרכי בקדוש הגנבתי מיד שאני טיט
ושנוכל להסתדר בסדר גמור יחד.
היא צחקה.
חשפה שן לבנה.

זה היה שווה לגיבור. את כל התשלום .

קמנו ויצאנו. אני והוונדר-וומן החדשה.
ממש חדשה. אפילו חדישה.
לקחתי אותה במורד הרחוב. שנראה לי כמו נהר של אנשים.
עולה ויורד. נהר ניקוטין עם ריח וודקה בבגדים.

וזה מיד עורר מחשבות על מהות. הפנים העצובות של האנשים.
ומיד נעצר. כי האות "ו" היא לא זין.

מתוך הנהר הזה לקחתי אותה לנקיק דירתי.
לא הייתי נחל אכזב. כך היא אמרה
או שיקרה?

ישבנו בגזוזטרה של הדירה הקטנה. שלי.
היא, שיכורה-שיכורה.
ציוותה על הגיבור: "שעשע אותי!"
סטרתי לה.

רציתי לשמוע שאני מיוחד. אני לא מוקיון החצר.
כעת היא הייתה
המומה-שיכורה      
התבוננה עלי תוך פתיחת עיניה.
ואמרה: "מפגר", קצר ונוקב.

וזה גרם לי לחשוב. על מפגרים. ועל הדאון שלי ושל חלקם.

זה בסדר. זה יסתדר בסדר גמור.
יצאתי אחריה.
ובנקיק הישן לקחתי את הקייק שלי שמאלה. כשהיא המשיכה ישר.
חזרתי לוונדר-וומן. הישנה. ישנה חדישה. הוונדר שנמצאת בקצה
התפריט שאני מכיר מבפנים.