הפלאפון מצלצל שבע ועשרים בבוקר. לפנות בוקר, בשבילי. כמה
מושלם היה להתחיל את הלימודים בעוד שעתיים מעכשיו... אבל לא,
צריך לקום. אני פותחת את החלון ורואה שיש דווקא יום יפה. קמה
מהמיטה בחוסר חשק ופונה לעבר השירותים. אני שותפת את פניי
ומרגישה אחרת, שונה. כנראה שהולך להיות לי יום מוזר... כשאני
מסבנת את עוד הפנים אני מרגישה שאני רוחצת מעליי שכבות שלמות
של רגשות, במקום של קורי שינה וכאלה. אך לא ברור איזה רגשות
בדיוק...
התיכון רחוק ממני בדיוק במרחק של שש-שבע דקות, לא יותר. כביש
אחד לעבור, שני נתיבים, חציית הפארק הירוק והחנייה הגדולה,
וזהו - אני שם. התחלת יום חדש שדומה לכל הימים הקודמים לפניו
מתחילת השנה הזאת. רק שהפעם, היום יהיה שונה לחלוטין, מתחילתו
ועד סופו, שלא ברור מתי יגיע.
מי שמכיר אותי טוב יודע שיש לי מין קטע כזה, לעבור כביש בלי
להסתכל אף פעם לצדדים, לראות מה יקרה. מאז שאני זוכרת את עצמי
אני חוצה כבישים בחוסר זהירות, ותראו איזה פלא, עד עכשיו אני
חייה. בבוקר הכביש שליד התיכון תמיד מלא מכוניות של הורים
עשירים המסיעים את ילדיהם בג'יפים יוקרתיים ועוצרים לי תמיד
כשאני מתכוונת לחצות. לפחות כך נראה לי, כי אני עדיין חייה.
אני מתקרבת עוד צעד אחד לשפת המדרכה...
אופס.
כנראה בבוקר לפני שיצאתי מהבית הרגשתי שזה מה שעומד לקרות
היום. אני לא אתעכב בפרטים מיותרים, אני רק אגיד שסוף סוף דרסו
אותי. קיבלתי עונש על שנים של אי-הסתכלות ימינה ושמאלה לפניי
חציית כביש. ואני עדיין חייה. רק שעכשיו זה יהיה קצת שונה
מהחיים הרגילים שלי - לקום בבוקר, ללכת לבית ספר, שיעור בלט,
חברים, מחשב וחוזר חלילה. מעכשיו אני אקום בבוקר, אבל בעצם
אשאר במיטה כי אין לי הרבה ברירות... אני לא ממש יכולה להזיז
את ידיי ורגליי בשביל לרקוד או ללכת.
אבל אני מרגישה בסדר, כי אני יודעת שזה מגיע לי. זאת אשמתי שלא
הסתכלתי, ועכשיו אני חייבת לשאת בתוצאות. קצת משעמם להיות
בשיקום כל הזמן אז תבואו לבקר אותי הרבה, אפילו אם זה מתוך
רחמים, העיקר שאני ארגיש שיש לי עוד תקווה במקום לקחת מנת יתר
של משככי כאבים.
מה שמעצבן אותי בעצמי זה שבכלל לא למדתי לקח, ואני בטוחה כי
כאשר אני אבריא, ואוכל ללכת שוב, אני עוד פעם לא אסתכל לפניי
חציית כביש. זה ברור לי. אולי הפעם הבאה תגמור אותי לגמרי
ואולי גם לא, מה שבטוח הוא שכיף לחיות בצל הסכנה. |