אני לא יודעת איך להתחיל את זה, אז אני פשוט אגיע לעיקר. בלי
הקדמה, בלי רקע, בלי כלום. היום יום שישי, 23 לחודש אפריל, ומה
שאני מספרת קרה לפני שעה בערך, קצת פחות. היה לי היום שיעור עם
המורה שלי למחשבת לקראת המתכונת, מעין שיעור פרטי. סיימתי אותו
בסביבות 9:30, אבל נשארתי קצת בספרייה, רציתי לעבוד קצת
בקפיטריה ויצא שכשעזבתי את ביה"ס היה כבר 10:15. עכשיו
האוטובוס שלי מגיע לתחנה כל חצי שעה, וידעתי שכבר פספסתי
אותו.

עברתי את מעבר החצייה האחרון שלי והמשכתי לכיוון התחנה כששמעתי
שקוראים למישהו ממכונית. חיפשתי את המכונית, וראיתי שהיא נעצרה
מולי. חשבתי לתומי שהבחור רוצה הוראות איך להגיע למקום כלשהו
(למרות שאני מאותגרת גיאוגרפית) וחשבתי ששמעתי אותו אומר
"אלמוג", לא שאני מכירה רחוב כזה. עצרתי כדי לראות אם הוא זקוק
להוראות, והוא קרא לי:

"את לא זוכרת אותי?"

"לא," אמרתי. לא שהזיכרון שלי מי יודע מה, אבל ממש לא זכרתי
אותו.

"זה אני, גלעד, מהקניון?" הוא שאל. לשנייה חשבתי שזה בקשר
לעבודה שחיפשתי בקניונית של גילה באחת המסעדות, ושאולי פשוט
שכחתי איך הבחור נראה. אבל אז הוא השלים את המשפט: "מחנות של
ג'ינסים? נכנסת לשם עם חברה שלך?"

לא הייתי בחנות ג'ינסים כבר שנה בערך, אבל את זה לא זכרתי
באותו רגע. רק ידעתי שאני לא מכירה אותו, ושלא חיפשתי שום
עבודה בחנות בגדים, על הפרנציפ לא חיפשתי עבודה בחנות בגדים,
זה סתם נראה לי משעמם.

"איך קוראים לך?" הוא שאל אותי עם חיוך. זה לא היה חיוך של
טורף, אלא חיוך... אמיתי כזה.

"הדס", המצאתי מהר. הוא הושיט יד ולחצתי לו, ומיד התרחקתי
מהאוטו, כמו מצורעת.

"איזה לק יפה", הוא אמר. "זה שם מיוחד כזה - "הדס", לא?
שם..."

לא ממש הקשבתי לו. אני המשכתי לעמוד ממרחק מהאוטו ולא ידעתי מה
לעשות. חיפשתי לבדוק אולי האוטובוס יפציע, אבל לא היה לי מזל.
"מצטערת, אני ממהרת, אני חייבת לתפוס אוטובוס."

"לאן את מגיעה? אולי אני יכול להקפיץ אותך?"

נורות אזהרה אדומים הבזיקו לי בראש, וזכרתי שטרמפיסטים ששואלים
אותם לאן הם צריכים להגיע, צריכים להיזהר. מילא אם האדם שעצר
אומר לך לאן הוא מגיע ושואל אם זה עוזר לך... ממש התחלתי
להרגיש חרדה.

"לא, אני פשוט אסע באוטובוס", אמרתי הלכתי לתחנה ונצמדתי
לפינה. הוא נסע קדימה לאט עם האוטו עד שהיה מולי שוב, עם החיוך
המנומס שלו.

"מה קרה?" הוא שאל אותי.

"אני לא נוסעת בטרמפים", אמרתי והתפללתי שיגיע אוטובוס, כל
אוטובוס.

"בסדר, כעקרון זה בסדר אבל -"

"לא", אמרתי לו, והרגשתי את הלב שלי דופק. עצרתי את הנשימה שלי
ובסוף הוא נסע משם. נשמתי לרווחה, מודעת למה שעלול היה לקרות
כאן. האיש הזקן בתחנה הביט בי, ויש לי הרגשה שגם הוא היה מודע
למה שיכול היה לקרות. ישבתי על הספסל וטמנתי את ראשי בין כפות
ידיי. חיכיתי איזה עשרים דקות ארוכות ומייגעות לאוטובוס שלי,
ונשארתי לבד בתחנה- כל שאר האנשים שבו כבר תפסו אוטובוס.

לא יודעת למה, אבל פחדתי שהוא יחזור. פחדתי שהוא פשוט חיכה
בפינה איפה שהוא עד שכולם ילכו ואז יחזור בשבילי. כשסוף סוף
הגיע הקו שלי הרגשתי כזאת הקלה ושמחה... עליתי עליו וניסיתי לא
לחשוב על מה שקרה, בלי המון הצלחה כפי שאתם רואים. פשוט לא
יכולתי שלא לחשוב על זה! הסתכלתי מהחלון וניסיתי לחשוב על
סיפור לכתוב, אבל הדבר היחידי שעלה לי בראש היה על מה שקרה, רק
שבסיפור זאת ילדה בת 12 ולא 18, והיא גם עולה על האוטו.

ראיתי אוטו מהחלון עם מדבקה על הפגוש, של 1702, זה של נפגעות
תקיפה מינית ואונס. חחחה, מתאים. הסתכלתי על המדבקה המתרחקת
ולא יכולתי שלא לחשוב על מה היה עלול לקרות. אני מקווה שאני
אצליח לישון הלילה...