ילדים אוהבים ממתקים. זאת אומרת וופלים, שוקולד, סוכריות,
עוגות, עוגיות ועוד המון דברים מתוקים, שאת כולם הם אוכלים
בכמויות מסחריות.
ילדים קצת יותר גדולים גם כן אוהבים ממתקים אך בכמויות קטנות
יותר. ילדים אלה אוהבים יותר שוקולד, עוגות ועוגיות.
סוכריות על מקל לא כל כך אוהבים בגיל עשרים.
גם המבוגרים אוכלים ממתקים, אמנם בכמויות קטנות, אבל אוכלים.
ומה הם אוכלים? בדרך כלל זה קובית שוקולד מריר קטנה עם קפה או
חתיכת עוגה ביום הולדת.
הזקנים לעומת זאת כמעט ולא נוגעים בממתקים, אלא הרוב מזריקים
אינסולין בגלל הסוכרת.
כל הממתקים האלה שאנחנו אוכלים עולים לנו או להורים שלנו הון,
כסף תמורת הנאה.
אני, אני מתקרב לגיל העשרים, זאת אומרת שאני בשלב שבין הילדים
היותר גדולים לבין המבוגרים, אבל ההבדל ביני לבין שני קבוצות
אלה, הוא שאני עדיין מלקק סוכריות, סוכריה אחת למען האמת,
סוכריה מיוחדת והיא רק שלי.
לממתק שלי יש שני רגליים, שני ידיים, גב ובטן, ראש, עיניים,
אוזניים, אף ופה ו...אה...כן...כמעט שכחתי, יש לממתק גם שיער
זהוב.
לממתק שלי יש שם, קוראים לו, זאת אומרת לה, "אלה". אני לא משלם
תמורת הממתק הזה כסף, זה ממתק מיוחד שצריך חום ואהבה, ככל
שיותר אוהבים אותו, כך הוא יותר מתוק.
אני יכול לקחת את הממתק יד ביד או לחבק במקום לדחוף לכיס, אני
יכול להיות איתו שעות, לדבר וליהנות מכל רגע. אני יכול רק לשבת
ולהביט בו שעות ולהודות לאלוהים על ששלח לי ממתק מיוחד כל כך.


                                           מוקדש לממתקית
אלה איסטוילר



                                   09/04/04