סוף כל סוף אני מאושר באמת, שמח וטוב לי, אני כל כך התגעגעתי
לזה, זה כל כך היה חסר לי. התאמצתי, נתתי את כל כולי כדי להיות
איתך, כדי שתהיי איתי, שלי.
כל המאמץ שלי, הכל, אני מפחד לאבד את זה תוך שנייה אחת, בגלל
האנשים שמסביבנו, אנשים שאני ואת ביחד מפריעים או לא מסתדרים
להם.
אני לא מסוגל להירדם מבלי לחשוב עליך לפני השינה, לחשוב עליך
כשאני מתעורר. אני מאוהב וזה עושה לי כל-כך טוב כשאת לצדי,
בזרועותי.
אני מתגעגע אליך למרות שלא ראיתי אותך בסך הכל יומיים, כותב
עליך סיפורים, שירים. כותב עליך סיפורים דמיוניים, חושב מחשבות
ומפחד לאבד את כל זה בגלל האנשים שמסביבנו.
אני לא רוצה להיכנס לתוך בועה, לא רוצה לריב עם אנשים, לא רוצה
שתריבי עם אנשים, רוצה שהעולם שמסביבנו ישאר שם, אבל שלא
יפריע.
הם שואלים את עצמם מה אני רוצה ממך, אבל זו לא ההגדרה, כי אני
רוצה אותך. אני רוצה אותך כי את האור שלי כשחשוך לי, את השמחה
שלי כשעצוב לי, את התרופה שלי כשאני חולה, את בשבילי הכל מהכל.
הם לא מבינים את זה.
הם אומרים שאני אפגע בך והאמת היא שאני מעדיף לקפוץ לכביש סואן
ולא לפגוע בך, אני לא מסוגל לפגוע במי שאני אוהב, זה כמו לפגוע
בעצמי אבל ברמות גבוהות פי כמה וכמה. גם את זה הם לא מבינים.
יכול להיות שהדעות שלי ישנות למרות שאני חלק מהדור החדש, יכול
להיות שאני פשוט מטורף, אבל אני לא לבד, יש עוד אנשים כמוני.
אנשים שמאמינים שיש דבר כזה שנקרא אהבה, דבר כזה שנקרא
אכפתיות, הגינות, יושר, דאגה, חברות, ידידות וכל מה שנובע מכל
אלה. אנשים שאוהבים לאהוב ולכבד, אנשים שנותנים כבוד אבירי
לאהבה.
אני פשוט נורא מפחד לאבד אותך בגלל העולם שמסביבנו.

                                                     
מוקדש לאלה איסטוילר



22/04/04  ארז