לא רחוק מהבית שלה, יש אגם, לא גדול מדי ולא קטן מדי, אחד כזה
בסדר. היא אמרה לא פעם שהאגם הזה הוא מקום מדהים, היא גם אמרה
שנוצר מיחסי הידידות נפלאים שלה עם מישהו ושאם אני רוצה אני
יכול לנסוע לראות אותו. האמת תמיד רציתי לנסוע לבדוק אותו,
נורא עניין אותי ממה היא כל כך מתלהבת.
יום אחד, חזרתי לבית נורא מוקדם. התקשרתי אליה ואמרתי שאני
נוסע לאגם ורצוי שתסביר לי איפה זה נמצא, אבל היא החליטה לבוא
איתי, הסתבר שגם היא כבר מזמן לא הייתה שם, אז נסענו ככה, אני
והיא.
נסענו איזה  רבע שעה, חניתי ממש על שפת האגם ויצאנו מהאוטו
החמים אל האגם. הסתכלתי על האגם, הסתכלתי עליה, לפי הבעות
הפנים שלה, גם לה לא הסתדר משהו בראש.
על האגם צפו שקרים, מתחת לרגליים שלי שכבה אמת אחת גוססת, כל
מה שהבנתי ממנה זה שהם בסכנת הכחדה. בקצה האגם, על רפסודה קטנה
ישב כבוד אחד קטן וכמה אהבות, הכבוד בכה והאהבות השתדלו לא
להחליק בגלל הדמעות שלו ולא ליפול למים השחורים והגועשים. מעל
האגם היה ענן של קנאה, שמים של כעס ושמש מסתתרת עם דמעות.
"זה הכל בגללו", היא אמרה לי פתאום, "הוא הרס את המקום המדהים
הזה עם השקרים שלו, הכעס, הקנאה המיותרת, הוא דפק הכל", היא
התחילה לבכות. קירבתי אותה אלי וחיבקתי אותה בעדינות, "את רוצה
ללכת?" שאלתי, "אני רוצה שהאגם ילך, שיעלם, שאשכח ממנו, אתה
יכול לעשות את זה?" היא שאלה. הסתכלתי על האגם ואז שוב עליה,
"כן" אמרתי, "אני חושב שכן".
יום למחרת חזרתי לאגם עם מיטב המתכננים והאדריכלים לאגם,
התחלנו לעבוד ממש באותו היום, כך שתוך שלושה ימים האגם שלהם
כבר לא היה שם, נעלם, כמו שהיא רצתה.
"עכשיו אני מרוצה", אמרה לי כשהבאתי אותה לשם שוב, "רק שיש לי
שאלה קטנה, מה זה האגם הזה מימין?" הסתכלתי לתוך עיניה
הקסומות, קירבתי אותה אלי, "זה האגם שלנו, אגם חדש", לחשתי לה
באוזן והסתובבנו שנינו עם הפנים לאגם החדש בכדי לצפות בדגי
הנאמנות ששחו במי האהבה, כשמעליהם שמים של הגינות ושמש שמחה.


                                      21/04/04  ארז