עמדתי על הגשר שעות, מביט למטה, על הכביש הסואן ומחכה לרגע
הנכון. האנשים שעברו לידי היו בטוחים שאני בסך הכל עוד מובטל
משועמם שמביט על האנשים שעובדים למטה בבנייה או על הרכבות
שבאות ועוזבות את תחנת הרכבת, אחת אחרי השנייה. האמת שגם על זה
הסתכלתי קצת וחישבתי שכל חמש דקות בממוצע רכבות נכנסות
ויוצאות, אבל זה לא מעניין אף אחד, בעיקר לא את החייל שמטייל
מצד לצד ברציף כבר אולי יותר משעה, מעניין על מה הוא חושב.
השמיים ריקים, כחולים אבל בלי עננים, רק פה ושם אפשר לראות
שובל קטן של ענן שמשאיר אחריו מטוס סילון. הטייס בטח לא רואה
אותי, אני גם לא מנפנף לו לשלום, הדבר היחיד שעולה לי בראש זה
להפנות אליו אצבע, אבל לא אצבע מאשימה, אלא "האצבע", לא יודע
למה, הרי גם ככה הוא לא רואה את זה.
אני מעביר רגל מעל גדר הגשר ותיישב עם הפנים כלפי מטה, בחור
אחד שעבר ליד אמר שזה מסוכן ורצוי שארד. מה זה רצוי? מי רוצה?
אתה רוצה? מה איכפת לי מה אתה רוצה?! אני לא רוצה! אני בא לי
לשבת כאן ככה! עוד מעט אני הולך, עוזב, לתמיד.
בשמיים הופיע מטוס שממריא, מטוס נוסעים גדול, אולי "בואינג".
אם המטוס מלא זה נחמד, אולי כל הנוסעים טסים לחופש בחוץ לארץ,
גם אני עוד מעט טס אל החופש, אני פשוט מחפש את הרגע הנכון.
אני נעמד על הצד השני של הגדר ומשחרר את ידיי מהגדר, אני סומך
על שיווי המשקל שלי, תמיד הייתי טוב בזה. הבחור שהעיר לי לפני
כמה דקות על הישיבה שלי החליט להזמין משטרה, הוא הבין מה אני
הולך לעשות, אך בינתיים הוא החליט להציק לי קצת, זאת אומרת
לנסות לשכנע אותי לחזור לגשר.
"זה בסדר אחי, יעזרו לך" הוא אומר לי. מי יעזור לי? אתה? אתה
תעזור לי להחזיר את המשפחה שלי שהרגתי כשנרדמתי על ההגה? אתה
תעזור לי למחוק את השנים הנוראיות האלה שישבתי בכלא בגלל זה?
תמחק לי את התיק הפלילי? תשלם את החובות שלי? אף אחד לא יעזור
לי!
הסתובבתי אליו והתחלתי לצעוק עליו, קיללתי אותו ואת העולם
המגעיל הזה, קיללתי את כל אלה שהתאספו ליד, ירקתי לו בפנים
והבאתי לו בוקס לעין. הוא תפס אותי בחולצה וניסה לגרור אותי
לצד השני של הגשר, ניסיתי להשתחרר ופתאום הבנתי שאולי בכל זאת
כדאי להישאר פה עוד קצת, כי הנה, אוהבים אותי, דואגים לי,
מנסים לעזור לי.
"תעזוב אותי," צעקתי, "השתכנעתי, תעזוב, נו די יא חתיכת בן
זונה רוסי מסריח". הוא הסתכל לי בעניים במבט מוזר, "מה אמרת?"
שאל, "קיללת אותי?" עכשיו אפשר היה לשמוע את המבטא הכבד שלו.
הוא סרק אותי מכף רגל ועד ראש ואז שוב פנה אלי, "אצלנו
הרוסים", הוא אמר, "יש כבוד לאימא, אתה קיללת את אימא שלי, אז
מצדי לך קיבינימט!" ושנייה אחרי שסיים, נתן לי דחיפה קלה
בכתף.
ראיתי את הגשר הולך ומתרחק, שמעתי את צעקות האנשים שהיו על
הגשר, הכל בהילוך איטי. את הנפילה וההתנגשות במשאית שדהרה
בכביש כמעט ולא הרגשתי, גם את המוות לא הרגשתי.
אני מת, "שמע ישראל" לא הספקתי להגיד, חוץ מזה גם לא רציתי
למות. הרגו אותי, אבל לא סתם ירו עלי ברחוב או משהו בסגנון,
אלא אתה הרגת אותי, דחפת אותי מהגשר, אתה, החבר הכי טוב שלי,
זה שיודע שאני שונא צבע כחול, זה שיודע שהייתי מעדיף ליפול
מגשר בצבע שחור או אפור.


                             14/04/04  ת"א