רציתי להגיד לך הרבה דברים. מטעמים אנוכיים לגמרי שמרתי אותם
עמוק, קבורים תחת עצמות חללים שלשווא נספו בקרב. לשווא דמו.
יושבת בפאב במרפסת למעלה, וחושבת עלייך. לא יודעת אם הקושי
מועט כי אני לבד עכשיו, או שנסיונותיך לחדור לתודעתי חילחלו בי
פנימה. ריקה מחברויות חסרות משמעות בחיי, ומגלה שאני משוועת
אליהן כמו לחיוך.
הגעתי לאמת הצורבת, שידועה לי זמן מה, שאתה חסר משמעות בעיניי.
דרך להעביר את זמני בעולם הזה. כמו המסטיק שמעסיק את הפה
בניסיון פתאטי למנוע ממך לעשן סיגריה, וסובלים את חוסר הטעם
שלו ואת אי יכולתו לעזור, אבל ממשיכים בתקווה.
ואני זקוקה לך, לקיומך. כאדם שאיתי, לידי ונושם. אתה כל כך חי.
ללא עיניים ריקות ופה ששואל למה. אתה לא מדבר על פחד, אתה לא
כושל בלשונך.
אם תראה פרח, תקטוף אותו. כרוך ברצועת קש שתמצא בשדה, ותתלה
במסגרת בקיר.