נשבר לי הזין מכל העולם המכוער והציני והקר והמנוכר הזה. אני
מתה כבר לעבור לאיזה עולם מקביל שבו יש רק חום ואהבה, ורוך
והערכה וכל מה שאני רק חולמת עליו בימים האחרונים. טוב, לפחות
זה כבר לא לשאוף לכדור בראש. ואולי עדיף?
אף פעם לא הבנתי את הצורך הזה של אנשים להתעלל באחרים... את
הצורך להתעלל בעצמי אני מבינה היטב, אבל באחרים? איך אפשר?
נמאס לי להרשים, נמאס לי לחדד בשנינויות, נמאס לי לשמור על
הסטטוס ששמרתי עליו עד כה בקפידה כה רבה... אני אוהבת להתבטא
במילים גבוהות נמאס לי לסנן מתי כן ומתי לא.
נמאס לי לנסות לרצות את כולם, למה זה תמיד קורה לי.
כל פעם מחדש אני מגלה את רמות הכאב שבי, את רמות החמלה והרצון
לחבק ופשוט מסרבת להאמין.
מסרבת להאמין שזו שוב אני שמקלפת את עצמה מהרצפה בגלל השטות
הכי קטנה שיכולה להיות. וזה תמיד שטויות, זה תמיד הכל בראש,
אבל בלי הראש אין לב. לפחות במקרה שלי. למה אני לא יכולה פשוט
להרגיש, למה לא יכולה פשוט להיות, לשמוח, לעלוז, לבדר את עצמי
את אחרים.
רוצה להיות קלילה כמו לא יודעת מה, זה מה שאני רוצה.
שיזדיינו הפילוסופים והחכמים אני פאקינג רוצה לחיות. שיזדיינו
כל המוסכמות שקובעות את הפוטנציאל שלי, לא איכפת לי למצות מאית
ממנו כל עוד אני מאושרת.
אוף אוף אוף, אני יודעת לבד כמה שאני חכמה ומבריקה
ואינטליגנטית וקולטת מהר וסקסית ומושכת וחמימה ומצחיקה ורגישה
ומודעת... אז למה לעזאזל אני צריכה להרשים את כל מי שלא איכפת
לו? למה תמיד אני מחפשת את החותמת הסביבתית הזו שתבוא ותאשר,
כאילו מי הם בכלל? מה הם שווים?
איך הם יכולים להבריא אותי?