עיניים אדומות, דומעות אבל רק קצת
להב הסכין דוקר בנקודה אחת
ובין שניה לשניה הזכרונות מתעופפים
שכחו אותי פה בחוץ,
ואז תמונה שלהם מתחבקים.

עיניים לבנות, דומעות, ללא סיבה מיוחדת,
איני בטוחה מי אני, את זהותי מחפשת
שחור של דיכאון, ורוד של אושר
ואולי בכלל כתום של מורדת...
אני לא יודעת, אני עדיין חוקרת.

עיניים ירוקות, דומעות מקנאה,
מכל דבר עצובה ולא מרוצה
ועוד פעם אני נזכרת,
איך הכל היא יותר מיוחדת
ומי שרוצה אותה, דווקא אותו אני אוהבת

עיניים כחולות, נושאות לתקווה,
אולי שווה להסתכל על חצי הכוס המלאה,
אולי להפסיק עם רגשי נחיתות
אולי למצוא סוף סוף זהות
אולי בכל דבר להפסיק לקנא
ולטעום את החיים
בתור אדם אוהב, ולא אדם שונא.