בדר"כ אני לא עוסקת בעניינים פילוסופיים חסרי טעם. אבל כנראה
שהיום זה יום יוצא דופן. דווקא היום, כשאני לחוצה ללמוד למגן
בכימיה שיש לי מחר, מצאתי את הזמן לשבת ולחשוב על החיים. נראה
לי שהלמידה על המולקולות שמרכיבות את החלק החומרי שלנו גרמה לי
קצת לגלוש ולחשוב גם על מה שמרכיב את החלק המנטלי.

לפני כמה זמן שאלו אותי לאיזה תקופה בחיים שלי הייתי רוצה
לחזור. חשבתי על זה קצת, ולא הייתה לי תשובה. עכשיו, אחרי
שחשבתי על זה הרבה, עדין אין לי תשובה.
בהתחלה חשבתי שהייתי רוצה לחזור לגן. ככה, תמימה, בלי דאגות על
הראש - בלי לחשוב על איך השיער שלי נראה ואם אני אתקבל לעתודה
עם הציונים שלי. כולה גן. כל החיים לפני.
אחר כך נזכרתי שגם בגן היו לי צרות. בעצם הגעתי למסקנה שבכיתי
יותר בימי הגן מאשר שאני בוכה היום. סתם בגלל דברים מפגרים -
האחים הגדולים שהציקו לי, הילד שמשך לי באוזן, העובדה שעברנו
דירה ונאלצתי לעזוב את כל החברים שלי.

טוב, אז חשבתי אולי הייתי רוצה לחזור לימי היסודי. כיתה ו' ככה
- התבגרות, אהבות ראשונות, הפעם הראשונה שקיבלתי מחזור וחשבתי
שאני 'אישה'. אבל גם אז היו לי דאגות - וואו כמה שהרגשתי רע עם
זה שקיבלתי מחזור 'רק' בכיתה ו' ולא הייתה לי חזיה בכלל עד
כיתה ח'. ברור שהיום זה לא מזיז לי כי יש לי חזה גדול יותר משל
רוב החברות שלי, אבל אז זה היה ביג דיל - הרי זה די מבאס להיות
שטוחה כמו קיר כשלכולן כבר יש 'ניצנים'.

אוקיי, אז ויתרתי על ימי היסודי. אולי הייתי רוצה לחזור
לחטיבה? הרי בחטיבה הכרתי מלא אנשים חדשים, ואז גם הייתה האהבה
הראשונה שלי... ושוב, לכל גיל יש את הצרות שלו - האהבה הראשונה
שלי הייתה אכזבה טוטאלית. היא עד היום אכזבה טוטאלית.

והתיכון? את התיכון אני תכף כבר מסיימת... לתחילת התיכון בטח
שלא הייתי רוצה לחזור, כי זה אומר שאני צריכה להתחיל את כל
הבגרויות מהתחלה וזה לא בא בחשבון.
אז מה הצרות שלי בימים אלה? עד לפני כמה זמן הם היו השומנים
שלי, ההורים המציקים שלי, העובדה שאין לי חבר שיחבק אותי ושאר
ענייני גיל הטיפשעשרה.

אני חושבת שעכשיו התבגרתי קצת. אולי אפילו תוך כדי כתיבה של
היצירה המעט פילוסופית הזאת.
הבנתי שבעוד שנתיים אני אצחק על עצמי על השטויות שיש לי בראש,
בדיוק כמו שאני צוחקת עכשיו על הדברים הטיפשיים שהטרידו אותי
בילדות. יותר חשוב - הבנתי שתמיד יהיו לי שטויות בראש, והאושר
שלי לא יגיע כשיורידו לי את הטבעות, כשהחזה שלי יגדל,
כשהציונים שלי ישתפרו או כשיהיה לי חבר. האושר שלי יגיע רק
ברגע שאני אתן לו לפרוץ החוצה, רק ברגע שאני אעריך את הדברים
שיש לי בחיים ולא אבכה בדבר אלו שאין לי.
נראה לי שזה הגיע. וככה, כמו קסם, ברגע שהבנתי את כל זה
והתחלתי להסתכל על החיים בצורה קצת אחרת - הגיע לו גם החבר
החדש שלי, הציונים הפיצוציים שלי שבאו די בקלות אפילו כמה
שומנים קצת ירדו לי והחצקונים גם נעלמו. אז מי אמר שהחיים
קשים?