"האמת היא שלא התכוונתי לקנות כלום", סחה האישה המהודרת אל
גלית שעמדה מאחורי הדלפק והחזיקה בכרטיס האשראי שלה, "ביום
שישי אני יוצאת רק למספרה. אבל הם התעכבו שם, אז ירדתי קצת
להסתובב, ואז ראיתי את החמודים האלה" הצביעה על הספרים שאני
טרחתי על עטיפתם.
"הם מקסימים" הסכימה גלית והעבירה את כרטיס האשראי בחריץ
שבמקלדת הקופה, "ומה שאת בחרת, הכלב והחתול, הכי יפים."
גלית השיבה לאישה את כרטיס האשראי שלה.
"זה גם נורא חינוכי", הוסיפה גלית בחשיבות, "זה גם מפתח את
הילד, וגם מלמד אותו על החיות ועל הטבע."
"זה בשביל הנכדים שלי" אמרה האישה לגלית באותה ארשת סוד, פורשת
כף יד ארוכת ציפורניים אדומות.
"די, באמת?!" קראה גלית בפליאה מעושה, "את צוחקת עליי. חשבתי
שזה בשביל הילדים שלך!"
"אל תגזימי" צחקקה האישה בהנאה גלויה. "האמת היא שגם את נראית
נפלא" החמיאה לגלית, "החולצה שלך משגעת."
"תודה" השיבה גלית "זה מכאן, מ'קסטרו'. יש שם עכשיו סייל,
ארבעים אחוז."
"באמת? אוי, הקניון הזה זה משהו נורא. אסור לבוא לכאן, אני
אומרת לך."
גלית צחקה.
אל החנות נכנס גבר מזוקן, כבן שלושים וחמש. לבוש היה ברישול
וזקנו מדובלל. על גבו נשא תרמיל גדול ובידיו החזיק קופסת
קרטון.
"יש איזה סרט שאפשר לשים על זה?" קולה של האישה השיב אותי אל
עטיפת החתול והכלב.
"מה? אאה... כן, כן." חיפשתי את קופסת הסרטים במגירה ושליתי
ממנה שני סרטים צבעוניים. כשנשאתי את עיניי, האיש כבר לא היה
שם.

לאחר כשעה ערמתי על ידיי את הספרים שמתלבטים הותירו על הדלפק
ופניתי להשיבם למקומותיהם. כשקרבתי למחלקה האחורית, אל אזור
ספרי הרוחניות והמיסטיקה, ראיתי אותו על הספסל שליד שולחנות
ספרי הילדים, מעיין בספר. לגופו היו סוודר מהוה, שמתחתיו בצבצה
חולצה אפורה, ומכנסי ג'ינס חומים מרוב שימוש. לרגליו נעלי
טיפוס הרים בלויות. לצדו, על הארץ, נח תרמילו הגדול. מאחוריו,
על שולחן הספרים, עמדה קופסת קרטון שחלקה העליון היה מחורר.
"סליחה" פנתה אליי אישה צעירה "אני מחפשת ספר לילד בן חמש. יש
לו את כל הקלאסיים" הזדרזה להוסיף "'מיץ פטל', 'דירה
להשכיר'..."
"יש את 'יופי של עולם', 'ג'ינג'ר', 'בנצי'..." מניתי והושטתי
לה את הספר הראשון, ופניתי להביא את "ג'ינג'ר" מן המדף.
האישה עברה בחיפזון על הספרים."אמרת עוד משהו קודם, 'בנצי'
נדמה לי."
"כן" חיפשתי בעיניי את הספר בין הערימות הרבות שעל השולחנות.
קופסת הקרטון נחה על "בנצי".
"סליחה" אמרתי אל האיש. הוא היה שקוע בקריאה.
"סליחה" חזרתי בקול רם יותר. הוא הסתובב, נטל את הקופסה וקירב
אותה לחזהו. הוא הרים את המכסה והניחו לצדו. אחר הרכין את ראשו
אל הקופסה, הכניס יד אחת אל הקופסה והניעה, כאילו הוא מלטף דבר
מה בפנים.  
"אז זה 'בנצי'?" שמעתי את קולה של האישה.
"אאה... כן" עניתי בהיסח הדעת וכשהרמתי את ראשי ראיתי שהיא
מחזיקה בספר. כשנפגשו מבטינו חייכה אליי וגלגלה את עיניה,
רומזת על האיש המחזיק בקופסה. כעבור רגע חזר והניח את הקופסה
על שולחן הספרים, מקפיד להשיב את המכסה המחורר למקומו.  

האנשים הוסיפו לגדוש את החנות. הסתכלתי בייאוש בצובאים על דוכן
העיתונים שבפתח. אביב היה מופקד עליו. יקי עבר בין האנשים
והציע את עזרתו.
"אני רוצה שתעזרי לי כאן" ציוותה עליי גלית.
"איזה ריח יש שם, פשוט זוועה" אמר אלינו גבר כבן ארבעים. הוא
החווה בראשו כלפי האזור האחורי של החנות. בידו האחת אחז בבנו
הקטן ובידו השנייה סתם את אפו.
"תמשיכי במקומי" זרקה לעברי גלית ופנתה אל המחלקה האחורית.
באותו רגע קרב אליי יקי. "מסתדרת?" שאל.
"כן, אני רק אחזיר את זה" מצאתי לי ספר שנזנח ליד הקופה,
והלכתי אל אחורי החנות.
"סליחה, אנחנו סוגרים את החנות, אני מבקשת שתצא מכאן" אמרה
גלית בתקיפות אל היושב על הספסל.
"למה, מה השעה עכשיו?" שאל.
"אחת וחצי."
"אתם לא סוגרים בשתיים?"
"כן, אבל אאה... אני מבקשת שתצא."
"למה?"
"תראה, אתה יושב כאן כבר איזה... הרבה מאד זמן, והספסל הזה הוא
לא פרטי שלך, יש עוד אנשים שרוצים לקרוא..."
האיש זז מעט הצדה ופינה מקום לאדם נוסף.
"הנה, יש מקום. מישהו רוצה לשבת?" הוא קרא אל חלל החנות והעביר
מבטו על פני האנשים שנעצו בו מבטים.
"את רוצה לשבת, גברת?" פנה אל אחת הנשים שהחזיקה ספר בידה,
ורגע קודם שהרימה את עיניה לצפות במחזה, עיינה בו.
האישה הנידה ראשה לשלילה.
"בבקשה, יש מקום" החווה בידו על הספסל. האישה סירבה בתוקף.
שתיקה מעיקה עמדה באוויר. גלית חזרה אל הדלפק, סמוקה ומקללת
חרש.

בחמש דקות לשתיים אמרה גלית לאביב שיסגור את קופת העיתונים
ושנכניס אותם פנימה. אותי שלחה לבקש מהלקוחות בחנות שיזדרזו,
כי אנו עומדים לסגור.
"הוא עוד שם?" שאלה אותי כששבתי.
"כן."
"טוב, זה לא עסק..." מלמלה גלית וניגשה אליו.
"תראה, אנחנו סוגרים עכשיו. אז אאה... בבקשה תיקח את הדברים
שלך ו..."
"עכשיו שתיים?"
"שתיים וחמישה."
"או. קיי. , אני רק גומר את הפרק."
גלית נאנחה בקוצר רוח.
"הנה, תראי" הוא קרב אליה, מראה לה באצבעו על מיקומו בספר.
"מה זה, דיפאק צ'ופרה?" שאלה גלית ונימת קולה התרככה מעט.
"קראת את זה?" שאל בהתלהבות.
"בטח" השיבה גלית, עוצמת את עיניה בחשיבות.
"נו, אז את בטח יודעת איך זה מרתק."
גלית גיחכה קלות ושבה אל הדלפק. "עד שהאנשים ייצאו תסדרי קצת
את החנות, יש בלגאן לא נורמלי" ביקשה ממני. "אביב ויקי, תפרקו
בינתיים את העיתונים."
אחרוני הקונים עזבו את החנות.
תוך כדי שסידרתי את המהומה בספרי הילדים, לטשתי עיניי אל
הקופסה המחוררת. האיש כמו הבחין במבטי, פנה לאחור, הרים את
מכסה הקופסה, הסתכל פנימה, והשיב את המכסה כך שהוא נשען על
הקופסה ומכסה אותה רק מעט. אחר שב לקריאתו.
פניתי לסדר ערימת ספרים סמוכה לקופסה ולכסנתי אליה מבט. מן
הקופסה נגלו אליי זוג אוזניים זעירות, עיניים מבריקות וגוף קטן
ושעיר. סיימתי לסדר את הערימה וקרבתי נרעשת אל יקי.
"יש לו שם אוגר או עכבר" לחשתי בלחישה קולנית.
"מה יש לו?" קרבה אלינו גלית, סקרנית.
"אוגר" השבתי.
"אוגרים אוהבים עיתונים" אמר אביב "תשאלי אותו אם הוא רוצה
קצת, בין כה אנחנו זורקים את החלקים הפנימיים."
"טוב" שמחתי והזדרזתי לשוב אל האיש הקורא. "אולי אתה רוצה
עיתונים בשבילו?" הצבעתי על הקופסה.
הוא הרהר לרגע. "טוב" התרצה "אבל לא הרבה."
הוא שלף מן הארגז כלי פלסטיק קטן, שנראה כמו קופסה חד פעמית של
רוטב לסלט.
"את יכולה למלא כאן מים" אמר והושיט לי את הקערית הקטנה.
משהו בי התקומם על תובענותו אך תחת זאת שאלתי: "למלא עד
הסוף?"
"לא. עד החצי או שני שליש מקסימום."
הלכתי אל המחסן ומילאתי מעל הכיור את הקערית הקטנה. שבתי,
והגשתי לו אותה.
הוא הרים אליי חצי עין ואמר כבדרך אגב: "את יכולה לשים
בפנים."
הנחתי את הכלי בזהירות בקופסה הריקה, מחפשת בעיניי את האוגר.
כעבור רגע הבריקו אליי עיניים קטנות ומתחתן רחרח חוטם ורדרד
אנה ואנה.
כשחזרתי אל אזור הדלפק, הגיש לי אביב ערימת עיתונים גדולה.
נטלתי רק שניים מהם והסברתי: "הוא רוצה רק קצת."
גלית, יקי ואביב צחקו.
חזרתי אליו. הוא היה משוקע בקריאה. הנחתי את העיתונים לידו, על
הספסל.
"טוב נו, מה יהיה?" הסתכלה בנו גלית, "אני רוצה לספור קופה. לא
מתאים לי שהוא יסתובב לנו כאן, כשהכסף פה וכל זה..."
בדיוק אז קרב אלינו האיש, תרמילו על גבו וקופסת הקרטון בידו.
"תודה רבה" אמר והחווה כלפי גלית בראשו. "החזרתי את הספר
למקום."
גלית שתקה.
"אתם יכולים לבדוק אם אתם רוצים" הוסיף.
"לא, לא, זה בסדר" גיחכה גלית במבוכה ועצמה את עיניה, כמגרשת
מחשבות טורדניות מראשה.
"טוב" סיכם ושלח מבט קצר בקופסה. עיניו השתהו על הקופסה וארשת
פניו הפכה דאוגה.
"קרה משהו?" שאלה גלית.
"האוגר שלי..." הוא מלמל.
"מה, הוא נפל לך מהקופסה?" גם מבטה של גלית נעשה טרוד.
"לא יודע, כנראה שהוא ברח..." השיב.
"בוא נסתכל איפה שישבת" הציע אביב.
פנינו אל הספסל וחיפשנו סביבנו.
"אביב, אתה תחפש במחסן" פקדה גלית, "יקי, תסתכל מתחת לספסל."
אני פניתי לחפש בין ספרי הילדים, במקום שקודם עמדה הקופסה.
"אולי הוא בין הספרים?" אמרה גלית מהורהרת ועברה על המדפים
שבאזור ספרי דיפאק צ'ופרה.
הוא עצמו עמד על מקומו והסתכל כה וכה, מתכופף מדי פעם ומשמיע
קולות צקצוק בלשונו.
יקי הלך לחפש בקדמת החנות. גלית פנתה אל המדפים של יהדות
והיסטוריה. אני ירדתי על ברכיי וחיפשתי תחת שולחנות ספרי
הילדים וסביבם.
"עברתי על כל המדפים, מתחת לכיור, בכל הפינות..." הכריז אביב
ופרש את כפות ידיו. יקי וגלית קרבו אליו. נשאתי אליהם את
עיניי.
בעליו של האוגר הביט בהם בייאוש.
"אני מצטערת" ספקה גלית כפיה "חיפשנו בכל מקום אפשרי."
הוא רכן לארץ, שוב צקצק בלשונו והסתכל אנה ואנה.
אחר הרים אלינו את ראשו כמבקש עצה. גלית עיקמה את שפתיה במין
הבעה של השתתפות מעורבת באמירת "אין מה לעשות". הוא ירד על
ארבע והמשיך לחפש.
"תראה, אם בכל אופן נראה משהו או נמצא אותו, נרים אליך
טלפון..."
ניכר היה בגלית שהיא מתחרטת על מילותיה האחרונות, על פי האופן
שבו עצמה את עיניה וחייכה במבוכה. אביב, יקי ואני צחקנו צחוק
עצור. האיש חייך בעצב.
"תיקח את הטלפון שלנו ותתקשר, או שפשוט תגיע לכאן ביום ראשון
או שני, ואם נמצא אותו---"
"הוא בטוח כאן, זה לא יכול להיות שהוא סתם נעלם..." אמר האיש
והוסיף ללכת על כפות ידיו ורגליו, מסתכל לכל העברים.
גלית נאנחה, הביטה עלינו, ואז נשאה את מבטה לשמיים.
"תשמע אדוני, עם כל הכבוד לעכבר שלך---"
"אוגר" העמידה על טעותה.
"אוגר, חיפושית, מצדי שיהיה גם היפופוטם, עכשיו יום שישי
בצהריים ואם לא אכפת לך, כולנו עייפים ורוצים כבר ללכת הביתה,
אז אם אתה מוכן בבקשה---"
"אבל מה אני יכול לעשות שהוא ברח מהבית שלו?"
"אתה יכול להשאיר אותו כאן ואני מבטיחה לך---"
"אני בטוח שאני כבר אמצא אותו, הוא לא הספיק להתרחק הרבה" אמר
האיש וחזר לחיפושיו.
"לא, לא, לא, אני מאד מצטערת." גלית ניגשה אל האיש ועמדה
לפניו.
"אני מבקשת שתקום על הרגליים."
הוא נשא את מבטו אליה, אך נותר עומד על ארבע.
"תקום בבקשה" חזרה גלית מבלי להניד עפעף.
"אז אולי תתני לי להישאר כאן בשבת, אני מבטיח שאני לא אגע
בכלום. אני רק אמצא אותו וזהו."
גלית גיחכה בעצבנות. "תגיד לי, אתה לגמרי פסיכי?"
"למה, תראי, זה דווקא מאד הגיוני. אחרי שאתם תלכו ויהיה כאן
שקט, הוא כבר לא יפחד כל כך, ואז הוא בטח יעיז לצאת והוא יבוא
אליי, כי אותי הוא מכיר, ממני הוא לא מפחד."
גלית הביטה בו מבלי לומר דבר. הוא כנראה חשב ששכנע אותה כי
אמר: "אז בסדר? אתם יכולים ללכת אם אתם רוצים."
גלית פנתה בזעם אל הקופה, פתחה אותה ואז טרקה אותה בכוח. היא
שילבה את ידיה זו על זו וצמצמה את עיניה.
"יקי ואביב, בבקשה תיקחו אותו החוצה, אני רוצה לספור קופה."
יקי ואביב החליפו מבטים נבוכים. האיש הביט בהם במבט מתחנן.
"תראה" פניתי אליו וקולי רעד "אני מבטיחה לך שאני אחפש אותו
טוב טוב. אני אבוא לכאן במוצאי שבת ואני אחפש אותו. אני אמצא
אותו ואני אתן לו לאכול ולשתות ואני אשמור עליו עד שתבוא,
בסדר? אני אביא לו חסה מהבית---"
"נו, מספיק עם השטויות האלה כבר!" גלית שיגרה אליי מבט נזעם.
"בוא אדוני" אמר אביב ונגע בעדינות בכתפו של האיש. האיש התנער
ממנו.
גלית קרבה אלינו בחמת זעם. "תראה, אם אתה לא עף מכאן עכשיו,
אני קוראת למשטרה" אמרה, מתאמצת לשלוט בקולה. נחיריה רטטו.
יקי רכן אל האיש. "למה לך להסתבך? בוא תצא עכשיו ואנחנו כבר
נמצא לך את האוגר, בסדר? תבוא ביום ראשון והוא יהיה כאן."
"אני אבוא במוצאי שבת" השיב האיש אל יקי.
"סבבה" הניד יקי בראשו "במוצ"ש. עכשיו בוא נצא מכאן, בסדר?"
האיש קם לאטו. שוב הסתכל לצדדיו וצקצק בלשונו. הוא נטל את תיקו
ולבש את כתפיותיו.
"הנה הקופסה, תשאירו אותה כאן, שהוא יידע לאן לחזור" אמר
והושיט אותה לעברנו. ניגשתי ולקחתי אותה ממנו.
יקי ליווה אותו עד לפתח הדלת. האיש יצא ויקי סגר את הדלת.
"ברוך שפטרנו" מלמלה גלית.
מעבר לדלת הזכוכית סימן לנו בידיו דבר מה.
"אני לא מאמינה..." סיננה גלית. קרבתי אל הדלת ופתחתי אותה כדי
סדק צר.
"אל תכניסי אותו!" גערה בי גלית.
"מתי פותחים פה במוצאי שבת?" שאל.
"בשבע" השבתי.
האיש הניד בראשו. "אה, אל תשימי לו שם יותר מדי עיתונים, שלא
יהיה לו צפוף."
"בסדר."
"תודה" אמר.
"אין בעד מה."
הוא פנה מעם הדלת והלך.
"תגידי, מה קרה לך?" נזפה בי גלית כשסגרתי את הדלת ושבתי
פנימה.
לא השבתי לה.

במוצאי שבת בלילה, כששכבתי לישון, נזכרתי באיש ובאוגר. לעזאזל!
שכחתי להגיע ולחפש את האוגר, והרי הבטחתי לו... אולי גם הוא לא
הגיע, ניסיתי לנחם את עצמי. חוץ מזה, אני עובדת מחר בבוקר, מה
כבר ישנה יום אחד?

ביום ראשון, כשהגעתי, קידמה גלית את פניי בחיוך רחב.
"אל תשאלי, הפסיכי הזה הגיע במוצאי שבת, בלבל לתמיר את המוח."
"איך את יודעת?"
"תמיר התקשר אליי. אמר שיש כאן איזה הומלס שמחפש את האוגר
שלו." גלית צחקה. צחוקה דעך כשהבחינה בחוסר השתתפותי.
"מה את כזאת רצינית על הבוקר?"
"סתם..."
"מה, בגלל האוגר?"
"כן, וגם האיש הזה, מסכן, זה כל מה שיש לו בחיים" אמרתי
חרישית.
"זה כל מה שיש לו" חזרה אחריי גלית "תאמיני לי שיש לו עוד הרבה
דברים בחיים. סתם נתפס לו לראש האוגר הזה. האנשים האלה הם בדרך
כלל קצת פסיכים, בגלל זה הוא ככה. פשוט נכנס לו ג'וק לראש."
כעבור כשעתיים הגיע האיש. כשראה אותי ממרחק, אורו עיניו.
"ראיתם אותו?" שאל אותי בתקווה.
"לא, אני מצטערת."
"אני יכול לחפש קצת?"
"כן, בבקשה."
גלית הסתכלה עליו ממרחק בצמצום עיניים. הוא הסתובב בחנות, הלוך
ושוב, מדי פעם רכן על ארבע וצקצק בלשונו.
"איפה הקופסה?" שאל אותי.
גלית שלחה אליי מבט מאיים.
"אה, היא במחסן. זה קצת בעיה שהיא תעמוד כאן, כי יש אנשים וכל
זה, אבל אנחנו שומרים אותה."
הוא הנהן. אחר הודה לי והלך.
"תראי מה זה" ניגשה אליי גלית כעבור זמן מה כשבידה הספר "הנסיך
הקטן" וקצות דפיו מכורסמים.
לא הצלחתי להשתלט על הצחקוק שנפלט מפי.
"זה ממש לא מצחיק" אמרה גלית ופנתה ממני.

למחרת אחר הצהריים נחו על הדלפק עשרה ספרים מכורסמים. כולם
מאותו אזור. "התפסן בשדה השיפון", "אל תיגע בזמיר", "הקפות
ביער"...
"טעם טוב יש לאוגר הזה" העיר תמיר.
"כן, סגנון קצת נאיבי, הייתי אומר" הוסיף יקי.
"הוא לא הגיע היום." אמר תמיר לגלית בבואה לחנות.
"מי?"
"החבר שלך."
גלית העוותה את פניה. "אני רוצה להראות לו איזה נזקים יש לנו
כאן בגללו."

לקראת הערב הגיע שוב האיש. תמיר כבר הלך הביתה וגלית יצאה
לשירותים. הוא נכנס אל החנות וכדרכו, הניח את תיקו בצד, רכן על
ארבע, והתחיל לחפש ולצקצק בלשונו. מעט האנשים שהיו בחנות באותה
שעה הביטו בו ואז בי, כמבקשים את תגובתי. התחמקתי ממבטיהם.
ליד מדפי ספרי הנוער השתהה ונותר על מקומו, פניו אל הקיר. גלית
שבה בינתיים.
משהבחינה בו, נטלה את "הנסיך הקטן" מן הדלפק וניגשה אליו
בנחישות.
כשנעמדה לידו, הסב אליה את פניו. מעיניו זלגו דמעות. בידיו חפן
גוויית אוגר קטן.