השעה היתה 5 וחצי אחרי הצהריים, ואני לבשתי את השמלה השחורה
שלי, שקניתי במיוחד, ונעלתי את נעלי העקב השחורות שהשאלתי מבת
דודה שלי. בתיק היה מונח לו החליל בקלאסיות הכי גדולה שיש,
התווים היו מסודרים, היה לי בגד להחלפה, לקחתי ארנק ופלאפון.
היום יש לי קונצרט. הלכתי לכיוון התחנה כדי שיהונתן ייקח אותי
לאולם בו הופעתי. התלתלים עופפו ברוח שבאה מהכיוון הנגדי, היה
לי קר ונעים. פרפרים בבטן, אלף מקומות באולם. שמו מודעה על
הקונצרט בגלריה של עיתון "הארץ" וגם בעיתון המקומי. האולם יהיה
מפוצץ. יהונתן הקפיץ אותי לאולם, וחבר שלו מעיין היה איתנו
באוטו. "על מה את מנגנת?" מעיין שאל. "חליל צד" השבתי. "נעים
מאוד, אני מעיין" הוא הציג את עצמו. "נעים מאוד, ליאת". מעיין
סיפר לי שהוא השתחרר לפני שבועיים מהצבא, ושלפני הצבא הוא היה
מנגן גם בתזמורת, על סקסופון. "אני אוהבת את הצליל של
הסקסופון" אמרתי, 'הוא סקסי' חשבתי. תוך רבע שעה נכנסנו למתחם
של האולם, וחנינו את המכונית בין סובארו כסופה וחיפושית אדומה.

השעה היתה 6:35 כשהתחלנו את החזרה הגנרלית. 'לה גבוה טוב, וכל
היצירה תלך לי פרפרקט' הסברתי לעצמי בראש. הלה יצא מצויין, וכך
גם כל היצירה. "ככה אני רוצה שזה יהיה בקונצרט" מיכאל, המנצח,
אמר. אין משהו שיכול להשתבש עכשיו, אם בחזרה הגנרלית הכל טוב,
ככה גם יהיה בקונצרט. אני יודעת את זה, מתוך ניסיון של 5 שנים.
אבל. אף פעם לא ניגנתי באולם כזה גדול, שמורכב מכסאות אדומים
יוקרתיים, וכשכל התאורה מתרכזת בך, ורק בך. המיקרופון יושב ממש
מעליי, וכל צליל שאני מוציאה- נשמע בכל רחבי האולם מתוך
רמקולים שמפוזרים לכל אורכו. מיכאל קרא לכל המשתתפים שיבואו
ליד הבמה, כי הוא רוצה להקריא לנו את סדר היצירות. "הרכב
הג'אז, אתם תהיו ראשונים. אח"כ אני אעלה לנאום. ההרכב של
עמית-" הוא הצביע לכיוונם, "אתם תהיו הבאים בתור". ככה הוא
המשיך עד שהוא הגיע להרכב של הקלרינט, חליל ופסנתר. אנחנו מקום
5 בסדר המופעים. ממש באמצע, זה מעולה.
השעה היתה רבע לשמונה כשממש התחילה לכאוב לי הבטן. כאב של
פרפרים, כאב של פחד במה. כל פעם לפני שאני עולה לבמה יש לי את
הכאב הזה, אני כבר מכירה אותו. אני יודעת מתי הוא מתחיל, אחרי
כמה זמן הוא עובר, ובאיזה נקודות הוא מתרכז בדיוק. האנשים החלו
לזרום לאולם, והכאב החל זורם בגופי. יהונתן בא והתיישב לידי,
ועודד אותי בדיוק כפי שהוא יודע - רק הוא יודע. עכשיו, הכאב
מתחיל להפסיק, אני יודעת את זה. יש לי ניסיון של 5 שנים.
יהונתן עוד מעט יתן לי חיבוק של לפני מופע, וכל הכאב יתפוגג
כלא היה. נו, אני מכירה את עצמי. אני יודעת. הכאב נשאר,
וביקשתי מיהונתן להשאר. הקונצרט עדיין לא התחיל, כי אוטובוס
שמגיע ממרכז העיר מתעקב, וביקשו מאיתנו לחכות. האמת? שממש
שמחתי שלא התחלנו. הכאב נשאר, ואני לא יכולה לנגן על בטן
כואבת. משם הרי יוצא הצליל. מעיין בא והתיישב לידנו, הוא סיפר
לי על הפעם הראשונה שהוא ניגן אל מול קהל כזה גדול. זו היתה
הופעת סולו, בשנה האחרונה לתיכון. הוא ניגן באולם מוכר
בקיסריה, ואף אחד שהוא הכיר לא יכל היה להגיע לראות אותו מנגן.
הוא סיפר לי שגם לו היו כאבי בטן, וזה לא עבר לו עד אחרי
המופע. "קחי את זה בקלות" הוא מנסה להרגיע. "את תעשי כזאת
הופעה, שהם לא ישכחו אותך". האוטובוס שאיחר הגיע, וידעתי שעוד
מעט מתחילים. "את תצליחי! מה את מתרגשת...? יש לך את זה",
שמעתי את מעיין במעומעם. יהונתן ומעיין חיבקו אותי, והלכו לשבת
בקהל. הכאב לא עבר. 'אני אתמודד עם זה' חשבתי. אני יודעת לשלוט
בעצמי, זה כולה יצירה של 10 דקות.
השעה היתה 8 וחצי כשההרכב שהיה לפנינו ניגן את הצליל האחרון
שלו וכולם מחאו כפיים. אלפי מחיאות כף נשמעו, ואני מחפשת את
מעיין ויהונתן בקהל. ממש בשורה השנייה מצאתי אותם והמנחה עלה
אל הבמה והקריא את השמות שלנו. ליאור עלתה ראשונה, אורי אחריה,
ואני עדיין מסתכלת על מעיין. מחיאות הכף נמשכו עד ש.

הרבה פעמים בחיים שלי נפלתי, אני זוכרת, כן. נפלתי פעם מסוס,
ונקעתי את הקרסול. פעם נפלתי מנדנדה, ופעם נפלתי במדרגות של
הבית. הרבה פעמים נפלתי בחיים שלי, אבל מעולם הנפילה לא היתה
כזו כואבת. הכאב בבטן נפסק בן רגע, אבל כאב אחר ולא מוכר החליף
אותו. כאב של בושה, הכאב שנבע מהרצון להחזיר את הזמן אחורנית
או להעלם. נפלתי ממש על הפנים. זה כנראה היו נעלי העקב, או
מעיין. אחד מהשניים זה בטוח. אלף ואחת מבטים ננצעו בי. אבל זה
הרגיש כמו מיליון. אני חושבת שאפילו שמעתי כמה צחקוקים מסוף
האולם. הרמתי את מבטי באיטיות מהרצפה החלקלקה והנוצצת, ויישרתי
מבטי אל מיכאל. מבט של בקשה לעזרה. מיכאל הסתכל עליי בפנים
הרציניות האלו שיש לו, ורק לו, ואמר לי לעמוד על רגליי וללכת
לנגן. בעצם, הוא לא פתח בכלל את פיו- הוא רק סימן לי ללכת אל
עמוד התווים. אני לא יודעת איך יכולתי בכלל, אבל אתם יודעים,
או שאולי אינכם יודעם- אבל הכל שונה על הבמה. זה עולם אחר
לגמרי. אז זה היה או הבמה, או מיכאל, או בעצם- אולי מעיין.
מעיין חייך אליי כששמתי את התווים על העמוד. חיוך מלאכי שכזה.
הלה הגבוה יצא לי מצויין, וכך גם שאר היצירה. דו ארוך שמסיים
את היצירה, הביא איתו מאות מחיאות כף. רק מאות. בעצם, מאות-
ושל מיכאל.
חזרתי לשבת במקומי עם שאר הנגנים, וישבו מאחורי שני אנשים,
שבכלל לא הכרתי, כאלו סנובים. סנובים מוזיקליים. זה היה פשוט
הדבר הכי נורא בעולם. הם שאלו אותי, אם אני הולכת להופיע שוב,
ואמרו לי שאולי שכדאי שאחליף נעליים. בחיי שרציתי להחטיף להם
את הסטירה של החיים. בחיי שרציתי, אבל לי יש מוסר. ושתקתי. אני
שונאת סנובים מוסיקליים, שונאת, שונאת שונאת. מי שמכיר אותי
טוב, וגם מי שלא כל כך, יודע. אני ממש רגשנית, בוכה כמעט מכל
דבר. אבל מי שמכיר אותי באמת טוב, יודע- שאני אף פעם לא בוכה
או מראה רגש כלשהו כשאני מנגנת. כלומר, חוץ מהרגש שאני מפגינה
כלפי המנגינה. אני לא בוכה בקונצרטים. פשוט לא. ככה אני וככה
אשאר, אני לא אבכה.
השעה היתה שעה עצובה, ואני הרגשתי הכי בודדה שיכולתי להרגיש
באותו הרגע. אמא שלי, מגיעה לכל קונצרט. לכל קונצרט! היא אומרת
שאם היא יכלה לקחת פריט אחד לאי בודד, היתה לוקחת איתה את
המנגינה של החליל שלי. היא אומרת שזה נשמע כמו משהו קסום לא
מהעולם הזה בכלל. אבל לקונצרט הזה היא לא הגיעה, והיא הודיעה
לי כבר משבוע שעבר. יש לה כנס נורא חשוב, בו היא מרצה, ויגיע
לכנס רופא חשוב מארה"ב, שחשוב שהוא יתרשם ממנה. הכי בודדה שיש,
הרגשתי. אחרי כמה הרכבים, המנחה הודיע על הפסקה. "בחוץ יש
עוגות ושתיה, למעוניינים". יהונתן רץ אליי, וחיבק אותי. "לא
נורא" הוא אומר. וזה באמת קיטשי להגיד דבר כזה, אבל בטון שלו,
או בחיבוק שלו- יש משהו. רק יהונתן יודע להרגיע אותי. אבל היום
הוא פשוט לא ממש מצליח. מעיין הסתכל אליי במבט חודר כזה ולא
אמר דבר, מלבד אלף ואחת מילים המוחבאות במבט אחד. אני לא
רגועה. "בואו נלך לאכול" אמרתי. והלכנו. היו עוגות גבינה,
ושוקולד, עוגת תפוזים, וכדורי שוקולד. מעיין הזמין לנו קפה,
"לי הפוך" ביקשתי, ו3 פרוסות של עוגת גבינה. הסנובים
המוזיקליים ישבו בשולחן לידנו, וציחקקו להם והסתכלו עליי. "אני
הולכת לשירותים רגע" אמרתי למעיין ויהונתן.
השעה היתה עשרים לעשר כשנכנסתי לשירותי הבנות והבטתי במראה.
'אני לא אבכה' הפצרתי לעצמי. אני לא אבכה. אבל מי שמכיר אותי
באמת באמת באמת טוב, יודע. שאני לא שקרנית טובה כל כך. ואני לא
מצליחה לעבוד על אף אחד. אני לא אבכה? ודאי שאני אבכה. כי
שמכיר אותי, גם לא ממש טוב - יודע שאני רגשנית, ובוכה מכמעט כל
דבר. בכיתי. ודאי שבכיתי. ועוד איך בכיתי.