הרבה פעמים בחיים שלי נפלתי, אני זוכרת, כן. נפלתי פעם מסוס,
ונקעתי את הקרסול. פעם נפלתי מנדנדה, ופעם נפלתי במדרגות של
הבית. הרבה פעמים נפלתי בחיים שלי, אבל מעולם הנפילה לא היתה
כזו כואבת. הכאב בבטן נפסק בן רגע, אבל כאב אחר ולא מוכר החליף
אותו. כאב של בושה, הכאב שנבע מהרצון להחזיר את הזמן אחורנית
או להעלם. נפלתי ממש על הפנים. זה כנראה היו נעלי העקב, או
מעיין. אחד מהשניים זה בטוח. אלף ואחת מבטים ננצעו בי. אבל זה
הרגיש כמו מיליון. אני חושבת שאפילו שמעתי כמה צחקוקים מסוף
האולם. הרמתי את מבטי באיטיות מהרצפה החלקלקה והנוצצת, ויישרתי
מבטי אל מיכאל. מבט של בקשה לעזרה. מיכאל הסתכל עליי בפנים
הרציניות האלו שיש לו, ורק לו, ואמר לי לעמוד על רגליי וללכת
לנגן. בעצם, הוא לא פתח בכלל את פיו- הוא רק סימן לי ללכת אל
עמוד התווים. אני לא יודעת איך יכולתי בכלל, אבל אתם יודעים,
או שאולי אינכם יודעם- אבל הכל שונה על הבמה. זה עולם אחר
לגמרי. אז זה היה או הבמה, או מיכאל, או בעצם- אולי מעיין.
מעיין חייך אליי כששמתי את התווים על העמוד. חיוך מלאכי שכזה.
הלה הגבוה יצא לי מצויין, וכך גם שאר היצירה. דו ארוך שמסיים
את היצירה, הביא איתו מאות מחיאות כף. רק מאות. בעצם, מאות-
ושל מיכאל.
חזרתי לשבת במקומי עם שאר הנגנים, וישבו מאחורי שני אנשים,
שבכלל לא הכרתי, כאלו סנובים. סנובים מוזיקליים. זה היה פשוט
הדבר הכי נורא בעולם. הם שאלו אותי, אם אני הולכת להופיע שוב,
ואמרו לי שאולי שכדאי שאחליף נעליים. בחיי שרציתי להחטיף להם
את הסטירה של החיים. בחיי שרציתי, אבל לי יש מוסר. ושתקתי. אני
שונאת סנובים מוסיקליים, שונאת, שונאת שונאת. מי שמכיר אותי
טוב, וגם מי שלא כל כך, יודע. אני ממש רגשנית, בוכה כמעט מכל
דבר. אבל מי שמכיר אותי באמת טוב, יודע- שאני אף פעם לא בוכה
או מראה רגש כלשהו כשאני מנגנת. כלומר, חוץ מהרגש שאני מפגינה
כלפי המנגינה. אני לא בוכה בקונצרטים. פשוט לא. ככה אני וככה
אשאר, אני לא אבכה.
השעה היתה שעה עצובה, ואני הרגשתי הכי בודדה שיכולתי להרגיש
באותו הרגע. אמא שלי, מגיעה לכל קונצרט. לכל קונצרט! היא אומרת
שאם היא יכלה לקחת פריט אחד לאי בודד, היתה לוקחת איתה את
המנגינה של החליל שלי. היא אומרת שזה נשמע כמו משהו קסום לא
מהעולם הזה בכלל. אבל לקונצרט הזה היא לא הגיעה, והיא הודיעה
לי כבר משבוע שעבר. יש לה כנס נורא חשוב, בו היא מרצה, ויגיע
לכנס רופא חשוב מארה"ב, שחשוב שהוא יתרשם ממנה. הכי בודדה שיש,
הרגשתי. אחרי כמה הרכבים, המנחה הודיע על הפסקה. "בחוץ יש
עוגות ושתיה, למעוניינים". יהונתן רץ אליי, וחיבק אותי. "לא
נורא" הוא אומר. וזה באמת קיטשי להגיד דבר כזה, אבל בטון שלו,
או בחיבוק שלו- יש משהו. רק יהונתן יודע להרגיע אותי. אבל היום
הוא פשוט לא ממש מצליח. מעיין הסתכל אליי במבט חודר כזה ולא
אמר דבר, מלבד אלף ואחת מילים המוחבאות במבט אחד. אני לא
רגועה. "בואו נלך לאכול" אמרתי. והלכנו. היו עוגות גבינה,
ושוקולד, עוגת תפוזים, וכדורי שוקולד. מעיין הזמין לנו קפה,
"לי הפוך" ביקשתי, ו3 פרוסות של עוגת גבינה. הסנובים
המוזיקליים ישבו בשולחן לידנו, וציחקקו להם והסתכלו עליי. "אני
הולכת לשירותים רגע" אמרתי למעיין ויהונתן.
השעה היתה עשרים לעשר כשנכנסתי לשירותי הבנות והבטתי במראה.
'אני לא אבכה' הפצרתי לעצמי. אני לא אבכה. אבל מי שמכיר אותי
באמת באמת באמת טוב, יודע. שאני לא שקרנית טובה כל כך. ואני לא
מצליחה לעבוד על אף אחד. אני לא אבכה? ודאי שאני אבכה. כי
שמכיר אותי, גם לא ממש טוב - יודע שאני רגשנית, ובוכה מכמעט כל
דבר. בכיתי. ודאי שבכיתי. ועוד איך בכיתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.