בלילה האחרון הוא הסתכל עליי ושאל - האם יש סיכוי? האם הכל
סתמי או שזה יתפתח להרבה יותר רציני בינינו? נהיה לי כל כך קר
ועצוב! לא יכולתי לעצור את הדמעות. אולי אני באמת "דרמה
קווין", כמו שהיה מכנה אותי, אולי רגישה מדיי. אבל את העיניים
שלו אני לא אשכח. איך אפשר שלא לבכות כשאני רואה את העיניים
שלו כה עצובות ומקוות שאני עדיין אוהבת?! העיניים שיש בהם מעט
תקווה שהפעם אולי אני כן ארצה. שאתן את כולי רק לו, שהוא לא
יהיה מס' 2, שיהיה היחיד בשבילי. ואני מרגישה  ממש רע עם זה.
העובדה שאני לא יכולה להמשיך עם זה, שבסוף ניפרד. אני מרגישה
עד עמקי נשמתי את הכאב שלו כי אני תמיד נזכרת בעבר שלי -
הפרטי. איך היה כואב עם האקס, כשהוא היה האחד שהכי אהבתי
בחיים, כשעזב, זרק אותי והכאיב. זו הרגשה הכי נוראית בעולם,
לאהוב ולדעת שיום אחד (בקרוב) כל זה יגמר. שהבן אדם הכי קרוב
שיש לך יעזוב ולא ירצה אותך יותר, לא יאהב. ואני כן! אני כן
אוהבת אותו! אני מרגישה נורא והלב שלי בוכה, אני בוכה. אך הראש
שלי, ההיגיון אומר לי שהוא אוהב אך אין לנו עתיד ביחד, הביטחון
וההרגשה שזה ילך. הוא כל כך ילדותי, מתחשבן על כל שטות, מתרגז
בקלות. לפעמים נהיה ממש מעליב ופוגע. וגם ככה קשה לי נורא בגלל
הכל. אני מרגישה ממש אבודה כבר, מבולבלת לגמרי. אני מפחדת
להגיד. איך להתחיל להסביר לו שזה הסוף? אני מפחדת מהכל ובעיקר
מלעשות טעות נוספת. לא רוצה להישאר לבד שוב. לא יכולה בלי חום
אנושי לידי, בלי אהבה. הלוואי שמישהו ישמע... שמישהו יציל
אותי.