זה היה יום שישי ממש חם. וכשחם לי אני נהיית עצבנית. מתוחה
כזאת.
ישבתי בחדר, עם גופיה קטנה ובוקסר של ידיד שלי. המאוורר עושה
יותר רעש מרוח לצידי, הטלויזיה משדרת תכניות של יום שישי
בצהריים, התנועה מתחת לבית שלי זרמה נונסטופ. אתם יודעים איך
זה ימי שישי.
ורק אני בחופש גדול, כי אח שלי, תום, כבר סיים ללמוד וכעת הוא
בצבא, וההורים עובדים. אז אני לבד בבית.
היה טלפון. זה היה אורון. "ניק, תקשיבי, לדייויד יש היום מסיבת
יומולדת בבית של אבא שלו בכפר שמריהו. יש לו בית עם בריכה,
אחותי, את חייבת לבוא, יהיה פצצה..." לא היו לי עוד תכניות
לאותו ערב, אז הסכמתי.
הגעתי לשם ראשונה, דייויד פתח לי את השער של הבית. טוב שזו לא
אחוזה. ישר יש בריכה, ואז הכניסה לבית. איזה בית, זו מדינה.
ישבתי ליד הבריכה והדלקתי סיגריה. התיישב לידי מישהו. כבר
כשהגעתי הסתכלתי עליו, כי הוא היה פשוט יפה בצורה שלא אפשרה לי
להתעלם. שיער שחור, ארוך כזה גלי, עד הכתפיים ואפילו קצת יותר
ארוך, עיניים חומות יפות כאלה. גבוה, רזה, סקסי. הוא התיישב
לידי, הדליק סיגריה ואמר: "היי. אני יוגב."
"היי," חייכתי. "אני ניקי."
הוא הנהן בראשו וחייך חיוך מתוק. הוא הוציא את קופסת הסיגריות
שלו כדי לבדוק כמה סיגריות נותרו לו. הסתבר לו שהקופסה כמעט
מלאה.
"יוגב, אתה... אתה תצטרך לשמור לי סיגריה, כי נשארה לי אחרונה
וזה לא יספיק לי לכל הערב..." חייכתי.
"אין בעיה, חמודה, רק תבקשי."
דיברתי קצת עם אחד מהחבר'ה, אורן, שם בבריכה עד שהסתכלתי אל
תוך הבית וראיתי את יוגב. סימנתי לו עם היד לבוא, והוא יצא
להגיד לי שלקח לו המון זמן להתייבש, אז רצה שאצא החוצה לשבת
איתו על סיגריה. יצאתי והתנגבתי, התלבשתי ועליתי עם יוגב
למעלה.
נכנסנו לחדר, שמנו מוזיקה, עישנו סיגריה והתחלנו לדבר.
"למה את פה, ניקי?" הוא שאל פתאום.
"בא לך רגע של כנות?" שאלתי.
"תמיד."
"כי אני רוצה אותך."
"אוי, איך אני אוהב בחורות כנות!" צרח בשקט וחייך.
התנשקנו ארוכות, הוא נשכב מעליי ואז נשכבתי אני מעליו. דבר
הוביל לדבר והיינו שנינו כבר עירומים ומוכנים.
שכבנו. בלי קונדום.
חזרתי הבייתה בצהריים שלמחרת, ובלילה דיברתי עם דן, ידיד ותיק
שלי. הוא מאוד כעס עליי ששכבתי עם יוגב בלי קונדום, הוא התעצבן
נורא. הוא צעק עליי שאני חייבת ללכת לעשות בדיקת איידס, לא
משנה מה. ובכיתי כשאמר לי את זה, כי העציב אותי לדעת שבאמת
התנהגתי כמו מטומטמת. אבל הוא אמר לי לא לבכות וטען ש"לא בוכים
על דברים שאי אפשר לשנות..." ואז החלטתי באמת להיבדק. ולמה?
כי כשדן אומר, אני עושה. וזאת למה? א. כי הוא צודק. ב. כי הוא
דואג לי. ג. כדי ללמוד מטעויות.
יום ראשון שאחרי זה, הלכתי לעשות בדיקת איידס.
שבוע לאחר מכן, התיישבתי בלאונג' של בית החולים עם כוס קפה.
אחות חביבה יצאה מדלת שלא היה כתוב עליה כלום וקראה לי
להיכנס.
השארתי את דן שיחזיק לי את הקפה ונכנסתי.
"תראי, ניקול, הבדיקות חזרו..." אמרה האחות. היא תפסה לי את
היד. "אני מצטערת מאוד להודיע לך, הן יצאו חיוביות."
עזבתי לה את היד.
"אני מבינה..." אמרתי. "אוקיי."
"בינתיים יש טיפולים שאת יכולה לעבור, כדורים לקחת..."
"כן, כן, אני יודעת את כל זה," הנהנתי בחוסר עניין. "אני אהיה
בקשר."
יצאתי מהחדר עם דמעות בעיניים. לא מעצב. מחרטה.
עכשיו אני יודעת מה עשיתי שם באותו לילה. לא שטות. עשיתי
טעות.
"נו, מה?" דן קם לקראתי עם כוס הקפה שלי בידו.
"שלילי, ברור..." חייכתי.
הוא חיבק אותי ולחש: "יופי, ממי שלי. תלמדי מהטעות הזו. כל
החיים עוד לפנייך."
אמרתי לו שאני חייבת לזוז לבקר את סבא שלי ונפרדנו בנשיקות
וחיבוקים אינסופיים.
הסתובבתי בחמישה רחובות שונים ברעננה מבלי לדעת לאן אני הולכת.
בכיתי, לפעמים התיישבתי כדי להסתכל על העולם שעוד מעט כבר לא
יהיה לי. הרגשתי נגמרת.
תקופה ארוכה מאוד לאחר מכן הייתי על 40 כדורים ביום, אני אפילו
לא זוכרת למה הם היו. והם היו בהמון צבעים שונים. וכל יום היה
יותר כואב מקודמו וכל דקה נמשכה לי כשעה. והרגשתי נורא.
משם אני לא זוכרת כלום. אני זוכרת את הפרידה מדן, כשהתקשרתי
להגיד לו שאני אוהבת אותו ושאני צריכה לנסוע עם אבא שלי להרבה
זמן ושאני אתגעגע אליו נורא. ובכיתי כשהודיתי לו על כל התמיכה,
האהבה והכבוד הכנים והאמיתיים שהעניק לי ב-4 שנות ידידות
מדהימות שלעולם לא יימחקו ממני עד סוף ימיי. הוא לא הבין למה
אני לוקחת את זה כל כך קשה. "כשתחזרי אני אבוא ישר לפגוש אותך,
אל תבכי..."
"כן, אני אראה אותך כשאחזור..."
את תום, אח שלי, חיבקתי חזק ואמרתי לו שיודיע לאבא ואמא שאני
אצל חברים באלפי מנשה.
נסעתי לבית מלון. את כל הכסף שחסכתי לשיעורי נהיגה בעוד 3
חודשים הוצאתי על אוכל, שתייה וסיגריות.
הגיעו כמה ימים שפשוט לא היה בי מספיק כוח לזוז. לא יצאתי
מהחדר ימים ארוכים. הסתגרתי. המסדרון של בית המלון היה כל כך
שקט, שקיויתי שאחרי שאמות יהיה קצת רעש, שאדע שלפחות חוש אחד
שלי עוד מתפקד.
הרגשתי את הבטן נצמדת אל הגב. העצמות שלי יצאו ממני והעיניים
עמדו על שתי סירות שחורות קטנות. העפעפיים שקעו פנימה. הפה שלי
היה יבש. לקחתי כדורים כל יום, כל יום.
הלכתי לישון ביום שישי בערב. הכנתי כבר ספרים לקרוא בשבת.
אבל בשבת לא קמתי.

איך כיף פה, בגן עדן. זה בכלל לא נחשב פה גן עדן, הם קוראים
לזה "הזולה". כשהגעתי לפה נורא שמחתי, אבל מופתעת לא הייתי. נו
מה, הייתי מותק של בנאדם... יש לי פינה שקטה פה עם כמה חבר'ה
שהכרתי. כשיוגב הגיע, שנה אחר כך, בהתחלה כעסתי עליו שהוא היה
לא אחראי. הוא אמר שהוא מצטער. הוא אמר שהוא ידע שאהב אותי
מהרגע שעלינו לחדר ההוא ושהוא מתחרט על כל רגע ששכבנו. היום
אנחנו ביחד. ואני נראית הרבה יותר טוב, כי אני ישנה טוב יותר
ואני כבר לא צריכה לקחת כדורים. עופרה חזה אומרת שיוגב ואני
מאוד מתאימים, ושהגורלות שלנו התאחדו כי נועדנו להיות יחד. אבל
היא בנאדם די סגור, כי היא פה לבד, כך שזה מעציב אותי שאינני
יכולה להיות שם בשבילה כשם שהיא שם למעני.
יוגב ואני מאוד מאושרים פה. אני יורדת לתאי-העולם כל יום
רביעי. תאי העולם אלה תאים קטנים שאנחנו שוכרים מדי פעם כדי
לצפות באנשים שאנחנו אוהבים שעוד חיים. דן בהתחלה נורא סבל
אחרי שאמרו לו שנפטרתי, ועבר לגור לבד בדירה סמוכה מאוד לבית
שלי והוא בקשר מתמיד עם הוריי ואחי. אני מתגעגעת אליו מאוד.
והוא כל לילה חושב עליי, ואני עוזרת לו איך שאני רק יכולה בכל
דבר שהוא צריך. יש פה גישה להכל. הייתה תקופה, אחרי אזכרת
החודש שלי שהוא בקושי אכל. אחר כך הוא התגייס ובצבא הוא סידר
לעצמו תפקיד ג'ובניקי שיאפשר לו להיות צמוד לבית כל הזמן. והוא
כל הזמן בוכה. והרבה זמן עבר מאז שהייתה לו חברה. ויש שמועות
פה מההנהלה שגם לא תהיה לו. אבל הוא חייב להתגבר. הוא פשוט לא
נותן לעצמו. יוגב עוזר לי להתמודד עם הגעגועים לכולם. ואני
עוזרת לו בחזרה, כמה שאני יכולה.
היום אני אמורה להיות בת 20, אבל אני טכנית עדיין בת 16 כי פה
הגוף שלך נשאר באותו מקום ואתה לא מתפתח פיזית, רק נפשית. פה
לא נושמים אויר, אנחנו לא נושמים בכלל. ומה שגורם לגוף אנושי
להזדקן זה החמצן שהאדם נושם, ובגלל זה אנחנו נראים תמיד כמו
איך שהיינו מתי שהלכנו לעולמנו.
קפצתי לתאי-העולם לראות מה עם כולם, והכל די יציב. תום חושב
עליי הרבה, וזה כיף לדעת. אבל דן מתעכב להתגבר. אני לא יודעת
למה. אולי הוא מרגיש אשם, כי הוא חושב שהוא לא היה ידיד מספיק
טוב על מנת שארגיש בטוחה לספר לו. אבל הוא חייב להבין שלא
סיפרתי לאיש. הוא אפילו ניסה ליצור איתי קשר כמה פעמים, אבל זה
כואב נורא לנסות לעבור שוב במערה האדומה בחזרה לעולם.
חבר של יוגב התגייס לא הרבה זמן לאחר שיוגב נפטר, ובצבא ירה
לעצמו בראש. עכשיו הוא מבלה איתנו הרבה, למרות שהוא כואב
מאוד.
אני כל הזמן חושבת על דן, בכל דבר שאני עושה, וזוקפת לזכותו כל
חיוך שנפרש על שפתיי מאז שהכרתי אותו. הוא שינה את חיי והפך
אותי לאדם שונה לגמרי. אני מקווה שהוא יודע את זה.
אני באמת אוהבת אותו.
ואני מקפידה לחשוב עליו המון, ונהנית לראות שהוא לומד מהטעות
הטיפשית שלי ותמיד תמיד, ללא מקרים יוצאי דופן, הוא משתמש בהם.
לאחר שהשתחרר מהצבא הוא התאגד עם עוד כמה אנשים והם ביחד
הצטרפו לארגון שנלחם בנגיף ה.י.ב. הוא מתחזק.
הוא אפילו לא יודע שאני מאושרת רק בזכותו.
כי גם עכשיו כשאני פה, הזכרונות ממנו והמחשבות עליו עושות אותי
חזקה ואיתנה דיי כדי לעבור הכל.
אבל לדן שלי יש חיים נפלאים. גם בלעדיי.
אבל דן, אל תבכה... כי לא בוכים על דברים שאי אפשר לשנות...
נכון?