פתאום נזכרתי שלא אמרתי כלום על נתן יונתן, שהלך בשקט לפני
שהספקתי לנסות לפגוש אותו. אני לא פוגש אף אחד. רק רושם את מי
הייתי רוצה לפגוש בכל זאת, כמו גרופי. או כמו אדם שמחפש מודלים
בעולם שכבר לא מייצר אגדות.
האיש הצעיר הזה חי עם אישה צעירה ממנו והלך בלי לגנוח שכואב לו
לפני ששחרר את נשמתו. אותה נשמה שהיטיב למעוך אל הדף באצבע
בוטחת כל כך הרבה שנים.
מישהי ניסתה להגן עליו בתגובה לאחד העיתונים. לא עשו לו כבוד
בחייו, היא כתבה. בכך שלא נתן לאף אחד לדעת שהוא הולך למות הוא
בעצם נמנע מלחטוף את פרס ישראל במידת רחמים. עשו ממנו פזמונאי,
היא המשיכה והרגה לי את הצהרים. לפעמים אתה קם להגן וקובר
הערכה של שנים. מי אמר שהוא פזמונאי? ואם אמנם היה עוכר אהבת
מלים כזה, למה להנציח דווקא את היריקה שלו? האיש הזה לא ליקט
פרסים, אבל חיבה אמיתית הוא מגנט בלי לנסות.
תראה, אומר לי אבירם הספר במספרה שעיצבו בה את האווירה באצבע
בוטחת, אם אני זורק לך גוונים בהירים בשיער זה ישתלב יופי עם
חברבורות השיבה שיש לך פה ושם. אני מביט בראי. האיש ההוא, שיער
זרק בשיבתו. כמה שיער היה לו, ככה כוח. במלים, שזה נשק שהחול
לא יעצור את פעולתו. הוא אמר פעם שאנחנו גיבורים רק במלים
(הישאר פעם לבד). האיש הזה היה גיבור גם במבט נטול העוקץ שהיה
בו. פעם קראתי בשער האחורי של העיר פיסקה על מישהי עם מחשוף
נדיב שישבה בדיוק מאחוריו באיזו תכנית אירוח בטלוויזיה,
והוציאה את הדורבנות מדבריו. האיש הזה חיבר לי נשים לאינטלקט,
ולמלים, כמו שאי אפשר להתפעם משילוב כה מוצלח של בשר
ודימויים.
לשכנה אחת שאהבתי מאד והלכה מזמן לעולמה הייתה בת שנישאה עוד
לפני שנולדתי, והייתה טובה אלי כשבאה לבקר עם ילדיה. הייתה
ממושקפת בכבדות. שנים אחר כך נזכרתי בשיר שכתב האיש ההוא על
בגידות, כששמעתי שהראייה שלה הלכה ודעכה עם השנים, ובהיותה
כמעט עיוורת היא גם נותרה לבד לאחר שבעלה פרש זרועות לאחרות,
וכנראה כבר הרבה קודם.
"כל דבר אפשר למחות
רק לא חטא
רק לא בערת הבשר הבוכה?"
(אותך אותי שוכחת)
הבעל הלך מהבת של השכנה שלי אחרי יותר מעשרים שנות נישואין.
האיש ההוא הלך מכאן אחרי שחדלתי לקרוא אותו תכופות. הוא לקח
איתו את הספינות, הכריזנטמות, שמורות הטבע, הפריחות והשחפים
שלא הרבו לבקר במחשבות שלי, אבל התמקמו נהדר בהנאה שלי כשגמעתי
ממנו עברית של בוקר: טהורה, מצוחצחת, לא מאופרת מדי.
פזמונאי? אולי לא תיוותר בנו אלא פזמונאות ונחיה איתה נהדר, אם
זה מה שנחוץ כדי להוציא מאתנו משפט שאולי מקפל בתוכו תרבות
מגובשת, אהבה אחת גדולה למלים ולאנשים, ומבטא דרך הבשר את אחד
הדברים הכי רוחניים שיש לנו להיאחז בהם כשאנחנו נחים ממאבקים -
את הגעגוע . האיש ההוא כתב את המשפט הזה. אני לא יודע מתי, אבל
זה מופלא בעיני, כמו אז כך היום:
"אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו"
איפה ישנם עוד אנשים שיכתבו שורות כאלה?
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.