ועכשיו, כשהכל פתאום נראה וורוד,
מה אני רוצה? על מה חולמת עוד?
כאילו מאושרת, רגועה. אבל קצת בודדה, קצת עצובה.
מאיפה כל המועקה? מאיפה העצב המוכר לי?
מארץ הפלאות, ששם אני יודעת, מקום כבר לא נישאר לי.
אולי כבר התבגרתי, הפסקתי להאמין
בחלומות המתוקים ובפלאים הקטנים?
ורק עכשיו, פתאום כשהכל רגוע,
דווקא עכשיו אני לא מבינה וכלום כבר לא ידוע.
ולמה, למה אין לי מנוחה? ולמה אני לא מצליחה להיות שמחה
כל פעם המועקה אותי אוכלת. ובעיניים רק דמעות ובעיניים תכלת...