זה קטע כזה, אני בנאדם רגיש, בביפנוכו? אני בנאדם נהדר, אבל
מה? דוגרי...
אני חרא של בנאדם, אם הייתי פוגש את עצמי ולא הייתי מכיר את מי
שאני באמת, הייתי מזיין את עצמי במכות.
אתם רואים? חרא של בנאדם.
אני מאמין שבחורה תגרום לי לראות את עצמי בשביל מי שאני באמת,
תגרום לעולם לראות אותי ככה, אבל זה קצת קשה כשאתה חרא של
בנאדם, איך היא אמרה את זה, "יש לך זוג ידיים נפלאות, זה
הכל!!",
שני סימני קריאה, עזבו שזה לא נכון מבחינה לשונית, אבל זה
כאילו דגש עצבני, אין בי שום דבר מלבד זוג ידיים, וגם הן לא
משהו בדוגרי.
כמו שאמרתי, אני יצור ירוק ומעוות שחי מתחת לגשר, דווקא נעים
מתחת לגשר, בריזות בלאגנים, רק מה, הגשר הזה ממוקם באמצע הדרך
הראשית וכל הזמן עוברים אנשים והסקרנות אוכלת, ואני מוציא את
הראש, עכשיו מה, יש לי ראש גדול ומעוות, ואני תמיד פוגע
במישהו, אפילו בלי כוונה, ואז מיד מורידים לי את הראש ואני
נופל למטה, רק גוף, אחרי זה צריך לחבר מחדש את הראש, זה די
בעסה בעיקרון, אז כל הלהתרומם מעל לגשר עשה לי ידיים יפות וזה
מה יש עכשיו.
לפחות זה.
אז אני יושב כאן, טובל רגליים בנהר הזה שעובר כאן, לפעמים נסחף
בו, כמו היום, זה נהר גדול, נהר של דמעות של אנשים שבוכים בגלל
עצמם, ואז אני זוחל בחזרה מתחת לגשר שלי, מדי פעם, כשיורדת
נסיכה לראות מה קורה מתחת לגשר הזה ואני ששמח כל כך מהעניין
מאבד שליטה ופוגע בה עם איזה אבן, ואז היא בורחת ובאים חיילים,
מורידים לי את הראש וזורקים אותו לנהר, אתם יודעים איזה בעסה
זה לחפש את הראש שלך בנהר כל כך גדול? והראש שלי בינתיים טובע
ואני לא יודע איך להוציא אותו ובסוף שאני מצליח הוא כבר ספוג
לגמרי.
ואז עוד פעם לזחול חזרה מתחת לגשר.
וכל מה שנשאר לי בסוף זה לשחות בנהר הזה, הנהר הזה המנחם
והמפנק, הנהר הזה, היחיד שמבין אותי, היחיד שמכיר אותי באמת,
וכל הזמן באים אנשים, ואיזה נסיכה מזדמנת ואומרים לי לצאת
ממנו, לא רוצה! אין לי לאן לצאת, זה השעשוע היחיד שנשאר לי
מתחת לגשר, בין נסיכה לנסיכה.
אף אחת מהנסיכות לא מוכנה להיות זאת שתוציא אותי מהנהר, תעלה
אותי למעלה ותלך איתי יד ביד, זאת שלא תתבייש בי.
אז זה רק הגשר, הנהר ואני.