פתיחה (ליידיס פרסט):

"עצובה אני כי הים זועק כל לילה בחלוננו
ואתה אינך מסיט את עיניך בכדי לראות
אותי.
ואני ממררת בבכי וסוחטת שמלתי
ואתה כמו מלח שאני מלקקת ממנה."

מעין תגובה:

פעם יכולתי לשמוע את הסחף ולקבוע גם בתריס מוגף ללא אור בוקר
או אפלת ליל
אם מדובר בגאות או בשפל
הייתי יכול לשמוע את עצמי נושם או את תסיסת הסם
בכפית הכסף.
הפכתי שקוע כמו בקבוק-מכתב בחול על אי בודד
ואת כמו רעש סטטי, כמו עיר, כמו
ניתוח-לייזר-למתיחת-עפעפיים-להדמעה-אין-סופית!
מתי הפכה האילמת הרכה שיופיה היה רק כגוף משלים
כמו פאזל לגופי-
לדמות הפרודית-סופרן לא מוצלחת הזאת ששטה ברחבי ביתי?
ואולי בכלל נפל הבית מעמודיו והתרסק לים?

ומתוך המצולות
אדבר בשבחיי הדגים
על שתיקתם
על שלא פצחו פיהם
אלא בכדי לנשום

דברי הימים (נוסך נוסף ואולי מיותר):

תמיד היו לנו אכזיב או קיסריה
כדי לחטוף קצת חול אדום בעיניים
להרגיש אותו מתפספס לנו בין האצבעות של הרגליים
או מצטמרר בין השיניים
שוב תלבישי את גופך הארוך בשק פרוץ לרוח מערב
ותכריזי בקול שנשפך כמו המים:
אין לנו אלא דבריי הימים זיכרונות אבותינו
אין עתיד ביבשה.
האחוז בידך בחוזקה
אמולל עצמותייך
ושוב אחשוב בשבחיי הדגים.