היא פוקחת את עיניה לרווחה, מולה מתמזגים האור והחשיכה
המראה כובש את עיניה, היא חשה בעוצמה החובקת את חושיה
אינה יכולה לגעת, אינה יכולה לסגת, ביכולתה רק להתבונן ולשבת
לחלום בהקיץ על עולם נהדר, לדמיין את הטוב שיביא המחר
הילות כחולות מנצנצות ברקיע, מלוות את החושך והאור בריקודם
המרגיע
ולתומם חובקים הם זה בזו, מנצלים את השממה הזו, להתייחד
יחדיו.
מה יפה הוא ריקודם-- מה יפה הוא עולמם. כה שלווים, כה תמימים,
כה עליזים.
עיניה כמהות למחזה המדהים.
מאחורי גבה, נצבת דלת, דרכה נכנסה, דרכיה כל נשמה עוברת,
באפשרותה לחזור ולסגת חזרה אל העולם הנתעב והרע, אשר בו הותירה
משפחה, אהבה, תקווה.
מביטה לרגע אל הדלת, לרגע אל ההילה; ייסלח לה אבא, תסלח לה
אמא
היא הרימה רגלה, וצעדה פנימה.