היא רצה לה בשביל - תמימה ומאושרת
אוחזת בידה ארטיק ענבים וסוכריה שלא נגמרת
מקפצת לה מאבן לאבן, שרה שירי תהילה
חשה כי העולם כולו שייך רק לה
צמותיה קלועות והדוקות בסרט משי ורוד
שמלתה הפרחונית מגוהצת עד מאוד
כה עליזה, כה שקטה
כאילו זוועות הייקום לא קיימות בעולמה.
כאילו אינה מודעת לרצח ההמוני, אשר מתרחש לנגד עיניה בבית
השני
כאילו אינה מבחינה בתאונת דרכים אשר לקחה נשמתה של ילדה,
והותירה אותה רק דם וגופה
כאילו אינה מודעת למחבל, שאת חייהם של עשרות בעוד שניות ייסקל
כאילו אינה רואה, אנשים דלים ברחובות יושבים, ומתפללים לגאולה
מן האל
והיא מקפצת, מניפה באוויר את שמלתה
היא לא תבין ולא תדע,
עד שיום אחד, זה יקרה גם לה. |
