יום, יום, -שנה, שנה אני חוזר על אותו דפוס, מזה שנים רבות.
קם בבוקר, מצחצח שיניים, מתלבש, מתארגן והולך לעבודה. אין
אקשן, אין חוויות. לא שהיה לי למי לספר אילו היו חוויות....
יש שיגידו ששגרה זה דבר טוב, יציב, חזק.
אני אישית חושב ששגרה.. זה קצת.. שגרתי מידי. משעמם- ללא
ריגושים.
באותו יום באמת החלטתי החלטה גורלית; לעשות משהו עם החיים שלי.

מה זה משהו?
שינוי... דראסטי.
אני רואה חשבון פשוט, בן שלושים וחמש, לא נשוי- רווק. ללא
משפחה. האם זה מה שנועדתי להיות? שאלה מתפלספת למדי רבים
יגידו.
אני בכלל לא אוהב את העבודה שלי. מספרים.. אם היו אומרים לי
בגיל עשר שבזה אני אעבוד לא הייתי מאמין. בכל מקרה - הצעד
שהחלטתי לקחת.
זה התחיל באותו יום גשום, שיצאתי מן המשרד העלוב למראה,
והמגוחך שלי שבקומה התשיעית אל תחנת האוטובוס הקרובה.
אפילו אוטו משלי אין לי.. כמה עצוב.
ירד גשם זלעפות. לא הייתה איתי מטריה, ולכן כיסיתי את ראשי בגף
המעיל, והלכתי בזריזות מעורערת לעבר התחנה. התיישבתי בתחנת
האוטובוס הישנה.
היה שומם, קר, וחשוך. חיככתי את ידיי זו בזו כדי להתחמם. לא
שזה עזר איך שהוא.
חיכיתי הרבה זמן, באמת.
ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני מחשבות טרודות. את האמת, לפני
שראיתי אותה לא חשבתי כלל על החיים המשעממים וחסרי המשמעות
שלי- כמובן שהכול בדיעבד.
בעודי יושב בתחנת האוטובוס הגיעה בחורה נאה למראה והתיישבה
לצידי. התעניינתי מה בחורה יפה שכמותה עושה בתחנת האוטובוס
השוממת. לא שיש בזה כל היגיון, הרי בחורות יפות ומכוערות כאחת
נוסעות באוטובוס.
ניחא, היא יפה. מה יש לחשוב יותר מידי?
היא, כמוני, חיככה את ידיה זו בזו, מן הסתם כדי להתחמם. לא
נראה שגם לה זה הועיל בדרך כלשהיא, ולכן תהיתי אולי גם היא
חושבת על מה שאני חושב, כך שתוך כדי פיהוק קל התרוממתי ממושבי
וזזתי מעט ימינה- לכיוון שבו היא ישבה. לאחר זמן מה, תוך אקטים
מגוחכים של ניסיון להתקרב אליה, הגיע האוטובוס. תזמון זה דבר
מוזר בהחלט.
לא חבל?..
עלינו עליו שנינו והתיישבנו זה לצידה של זו על המושבים. היינו
לבד באוטובוס, חוץ מהנהג כמובן.
ירדנו גם באותה התחנה. היא פנתה ימינה, וגם אני, פניתי ימינה
אחריה.
תוך כדי הליכה נכנסו לשיחה על הא ודה ונכנסו לנושאים יותר
אישיים. הגענו לבית שלה. היא הזמינה אותי לעלות, הסכמתי.
נשארתי אצלה כל הלילה. ישבנו ודיברנו על הכול, על מלא דברים.
היא כמובן הייתה נועזת. ספונטאנית. מצחיקה. אהבתי את זה. אפשרי
שאתחבר לאחת כזאת?- לא סביר.  
שכנעתי את עצמי ללכת על זה.  בסך הכול, בחורה יפה או לא?
כמו כן, הגעתי לכמה מסקנות באותו הלילה. עליי לשנות את עצמי
מקצה לקצה. וכך עשיתי.  בעצם, אף פעם לא אהבתי את האופי שלי.

אני יכול להישבע שלא הייתם מכירים אותי.                      
                       
אני והיא, הבחורה מהערב ההוא בתחנת אוטובוס, התחלנו לצאת.
בהתחלה זה היה מרגש, זה תמיד ככה בהתחלה.
היא ממש שינתה אותי. התפטרתי מהעבודה במשרד בתחילה,ועברתי
לדירה שלה. את הדירה הקודמת שלי,עזבתי למענה. התלבשתי שונה.
אני לא יודע אם בשבילה או בשבילי.
אהבתי אותה.  באמת שאהבתי אותה.
היינו הולכים לרקוד כל ערב, ואיני יכול לומר שלא נהניתי מזה.
קודם לכן לא אהבתי לרקוד, עכשיו אני אוהב.
היינו הולכים גם למסעדות יוקרה.
אל תשאלו אותי איך היה לי כסף לשלם על מסעדות אלו בעודי חסר
עבודה.
באמת שנהניתי איתה. זאת כמובן, - עד שלב מסוים.
היא זרקה אותי.
התחננתי שתיקח אותי בחזרה, אך היא אפילו לא הסבירה לי את פשר
מעשיה. חזרתי לדירה הקודמת שלי-בעל הבית הזקן הסכים לקבל אותי
בחזרה. הוא כבר התחיל להשכיר את הדירה לזוג חדש- כך הוא טוען.
אני לא מאמין לו. בשביל לשלם על שכר הדירה, שעלה פלאים בעקבות
ה"ויתור"  שעשה בעל הבית למעני, חזרתי לעבודתי הקודמת. השקעתי
אקסטרה בעבודה, וניתקתי קשר עם חבריי החדשים, שהכרתי בזכות
אותה בחורה שפגשתי באותו הערב בתחנת האוטובוס, אם מחוסר זמן
ואם מרצון בלתי מוסבר לניתוק זה.
לאט לאט, חזרתי למעמדי הקודם. אותו בחור משעמם, שגרתי ויציב.
כבר לא אהבתי לרקוד. למעשה, שנאתי את זה. את מסעדות היוקרה בהם
ביקרנו יחדיו, לא פקדתי מאז בכל מהלך ימי חיי.

לאחר זמן מה, הבנתי. אמנם הכרתי אותה שנה, אך היום,  לאחר שנה,
לא הכרתי אותה מעט יותר מאותה פעם ראשונה שפגשתי אותה, בתחנת
האוטובוס הישנה.