אחרי כל השיגעון הזה פה בפנים, בבית הלוויים,
נכנס לעולם המשוגעים האמיתים, פחד אלוהים.
זה מה שהם מציעים, החיים המשגעים.
כל מיני צבעים, אבל כולם כואבים.
איפה הרגע? נעצור, נחשוב על משהו נחמד.
נשב, נרגע ביחד.
הכל זה רק בוא ונשתגע,
בוא ונתפרע.
זה כיף להיות משוגע, נורמלי.
אבל להיות כמוני זה לא כייף בכלל.
זה שיגעון אמיתי, זה משהו ביתי, פנימי, חיצוני.
בכל מקום רואים אותי ורק אותי, שונה מעצמי, ממה שהייתי,
ממה שחוויתי, אבל הכל אותו דבר.
כולם רגע לפני אשפוז, רגע לפני תפוז
שבא אל הפה, נאכל יפה כזה.
פלחים פלחים, חתיכים, יפים,
כמוני, כמו אלוהים.
יפים, אבל כל כך מכוערים,
שזה מגעיל ת'בפנים.
איכסה אלוהים, איכסה של חיים.
מרגיש ת'גועל בפנים.
שטפתי את עיני,
שטפתי את חיי בתוך כיור חרס לבן טהור
של חיים קקה,
של אנשים אנחנו לא יודעים.
חחחחחחחחחחחחחחח
צוחק לו אלוהים, אנשים חושבים שהם יודעים,
אבל אין להם שום מושג מבפנים.
רק אני יודע את מחשבתי, רק אני שומע את עצמי.
בקולי קולות יפיפים שרים לאלוהים.
שרים לי שירים.
ביי אלוהים,
בבית המשגעים!