אני שותק את עצמי, לומד לבכות את המילים דרך עצמן. כמו שהן,
מתוקות, מזוככות, כתובות בספר הזכרונות שלי, ספר המסעות שלי,
טיילתי כבר בכל העולמות.
אני שותק עכשיו ומנסה לחשוב. איך אפשר לומר את המילים מבלי
לומר, מבלי להתכוון, לבחור אותן אקראית, ליצור מהן רצף בעל
משמעות. אני מנסה להעביר מראות, קולות, ריחות ותחושות דרך
צלילים פנימיים של מליוני אנשים, דרך המילה הכתובה שנקראת כל
כך שונה אצל כל אחד, לפי עולמו.
אני מנסה עכשיו לצייר במילים את הכיכר באמסטרדם. משהו מהאווירה
הקצבית, הלא נגמרת שם, הופך אצלי למילים יבשות, שקטות. אולי
אצרף כרטיסי טיסה לכל ספר-מסע כזה, אחרת הוא יהיה רק זיוף
מעונב, עטוף, מטופש.
אני מנסה לא לגרור את עצמי לשלווה מבויתת, מגודרת, מגוננת. אם
אתכנס אך לרגע עם עצמי בפנים כל העולם שבחוץ ייהפך לשקוף. אני
רוצה לא לשכוח, לא להפוך את הזכרונות לדיו, אבל אני רוצה שכל
העולם, שישה מיליארד, יסעו איתי בתרמיל, וכל אחד מהם יגיד את
הוואו שלו, את האיכס שלו, שאני לא אדע הכול רק מנקודת מבט אחת,
חולה וילדותית.
תקראו אותי, אני הספר הזה עכשיו, אני כגוף ורוח לא קיים יותר,
רק הדפים האלה, קווים-קווים-קווים, של דמויות ויבשות, חולפים
עכשיו ברוחות של העולם, והם כן מחפשים להם בית, גדר, גינה.