בערבות הצפון המושלגות גרה אישה צעירה בבית קטן בלב היער
העבות. כל היום הייתה מתרוצצת כדי לספק את צורכיהם של משפחתה
הקטנה. מעלות החמה ועד צאת הנשמה היא אצה רצה בין הבישולים
לבין הסידורים, מביאה אוכל, תופרת מגהצת ושוטפת כלים.
כשבא לה לעצור לרגע ולנוח היא תמיד הייתה מגלה, שאפילו שזה
מאוד, מאוד חשוב לה היא ממש לא יכולה. כי ממש עכשיו היא חייבת
לארגן עוד איזה דבר, משהוא ממש חיוני כי אחרת זה נגמר. אוטוטו
נגמר כל האוכל, הסירים כמעט ריקים, ואם היא לא תבשל ממש עכשיו
כולם יישארו רעבים.

כך עבר האביב, נגמר לו הקיץ ואפילו הסתיו חלף בלי שהיא הספיקה
לשים לב. מבוקר לבוקר הכל הפך קשה יותר ויותר כשרוחות החורף
החלו לנשב. קשה היה לרוץ בין כל הסידורים כשרוחות הצפון קורעות
את העור לגזרים.

והנה בבוקר קר של יום קצר וערפילי הסתכלה האישה אל ערמת העצים
המתדלדלת ובלי חשק וכוח התכוננה לצאת אל מעבה היער לקושש עצים
כדי להלעיט את מדורתה. בדיוק כשבאה לצאת מפתח הבקתה נשמעה
דפיקה חלשה בדלת.
"מי שם?" שאלה האישה בקול מנומס, בלי להצליח להסתיר את קוצר
הרוח הנובע משבירת השגרה.
"עזרי לי יקירתי - אני קופאת מקור", ענתה בקול חלש וסדוק אישה
זקנה מעבר לדלת.
"כפרה שלי, תני לי לשבת קצת ליד מדורתך, אני יודעת שאצלך אוכל
לשאוב קצת כוח וביטחון".
היססה האישה לרגע, ואז פתחה את ביתה ואת ליבה לאורחת. נתנה לה
צ'אי מתוק ומדורה חמה, ישבה אתה לשעה קלה וחלקה אתה את סיפוריה
ואת חלומותיה.

כך חלף הבוקר במהירות וגם הצהרים הקצרים. בזמן ששניהן החלו
להיפרד ירדה השמש החלשה ונעלמה מאחורי ההרים הלבנים. הסתכלה
האישה על המזווה ונזכרה ששכחה לאסוף עצים.

"אל תדאגי", אמרה הזקנה, "אני פייה בפנסיה ובגלל שהית כל כך
טובה אלי אעניק לך משאלה אחת. רק תגידי לי מה היית רוצה
באמת".
צחקקה האישה וחיכה חיוך של מבוכה. "באמת - אני לא בדיוק
יודעת."
"בסך הכל אני רוצה מה שכולן רוצות, קצת שקט, יותר חום, לגעת
באהבה, כמה רגעים של אושר ושלווה.
אני אישה פשוטה, אני לא יודעת איך להגדיר את זה, בטח לא איך
לנסח את זה בצורה של משאלה".

חשבה הזקנה לרגע ואז אמרה בקול חמים.
"את יודעת מה, כיוון שתפקידי הוא לעזור לאנשים, אני אתן לך
מתנה אחת ללילות החורף הקרים".

"שכל דבר שנראה לך שיספיק בקושי ליום אחד יחזיק אצלך לפחות
לשמונה ימים".

"שתשכילי מערמת העצים הקטנה לחתוך זרדים דקים לשבוע למדורה.
שהאוכל במקרר יספיק לכל הגחמות של הילדים. שלא תצטרכי לרוץ כל
יום לסופר להביא עוד משהוא שהם בדיוק עכשיו צריכים.
שבכל יציאה שלך לסידורים תספיקי לעשות את כל מה שצריך לעשות
ולא תצטרכי לחזור לשם מחר כדי לעשות השלמות.
ובעיקר, שכל רגעי האושר שנמשכים אפילו רק דקה ימלאו את לבך
לשבוע של שימחה."

מי ייתן וגם לי ולך יקרה נס כזה של חנוכה
שמה שיש, יספיק לתקופה קצת יותר ארוכה
שהחיוך שחייכתי אלייך כשנפגשנו ממש במקרה
ינצר בלבך לשמונה ימים, או משהוא כזה.

ובכלל, שכל הטוב שנמצא כל כך במשורה
שצריך ללקט אותו בכל פינה ופינה
שלפעמים צריך לחפש אותו ממש בנרות
ימלא את ליבנו שמחה, לשמונה ימים לפחות.