חיים שקד על הכנת הכתבה לעיתון, הדד-ליין הלך והתקרב. הבעיה
העיקרית היתה שלא ממש היה לו על מה לכתוב. העורך ביקש הפעם
סיפור אופטימי, לשם שינוי. זה היה די קשה לחיים, בגלל שבדרך
כלל הוא גילה שחיתויות, סכנות לציבור, הזנחות מזעזעות ואלימות.
הפעם, סיפור אופטימי. ויש לו פחות מיום.
הטלפון צילצל. שרה ליפמן ניסתה לשוות לקולה גוון רגוע, אבל
חיים מיד עלה על ההיסטריה, והחוש העיתונאי שלו אמר לו להקליט
את השיחה. את שרה הכיר באחד מהתחקירים שלו על שחיתות במשרד
מסוים של הממשלה. אחרי שהעניין יצא לתקשורת, השר הממונה ניסה
לחקור מי הדליף; אך לשווא. את שרה, החפרפרת שלו, אף אחד לא
גילה. בינתיים, השר עצמו הספיק לעוף מהתפקיד, אבל שרה נשארה
בתפקידה, ושמחה להמשיך את הקשר ההדוק עם חיים. ולא רק בתור
החפרפרת שלו.
"יש לי סיפור. משהו ענק." חיים מתחיל לרשום, אולי מכשיר ההקלטה
יתקלקל, חייבים להיות מוכנים לכול כשחושפים סיפור עיתונאי, את
זה הוא זכר מהמרצה שלו בחוג לתקשורת. "אני שומע". עוד דבר שזכר
הוא להתנהג כמו פסיכולוג כשמנסים לדובב מישהו לדבר. לא ללחוץ
יותר מדי. להקשיב.
חיים נפרד משרה לשלום, מביט פעם נוספת ברשימותיו, מאזין לחלקים
מההקלטה. בקושי נשם. הוא ידע שעל שרה אפשר לסמוך. אבל עדיין,
הוא התקשה להאמין למה שסיפרה לו זה עתה.
חיים חייך לעצמו. הערכה בינלאומית, אולי אפילו פוליצר. אי אפשר
להגזים בחשיבותו של הסיפור הזה. הוא שמע את עצמו אומר, "The
world as we know it, no longer exists".
כמו כל עיתונאי טוב, הוא היה חייב להצליב מידע. הוא התקשר
לשטינקר במשרד ממשלתי אחר, פחות פטפטן משרה ליפמן, אבל את
השתיקה מהצד השני של הקו כשהוא סיים את סיפורו אפשר היה לפרש
רק בכיוון אחד. שערוריה בקנה מידה שמדינת ישראל טרם ידעה.
יש לו כבר שני מקורות חסויים, אבל צריך הרבה יותר מזה בשביל
כתבה רצינית. לא היה לו ספק כי מאות, אם לא אלפי איש מעורבים
בזה. הוא ניסה את שאר המקורות הרגילים שלו, חלקם אישרו, חלק
הוסיפו עוד נדבך לסיפור הלא-ייאמן. מעטים מאוד הכחישו.
לחיים היו עכשיו שמונה עמודים מודפסים של תחקיר, כולל מסמכים
שהועברו לו מהמקורות הנלהבים יותר. מי שרצה רק לחשוף את האמת
נשאר בעילום שם, מי שרצה קרדיט קיבל שם, ולפעמים אפילו תארים
מוגזמים לפני או אחרי שמו. חיים דאג לתת את העובדות כהוויתם,
מעולם לא ניסה להגזים, ובסיפור הזה גם לא היה צורך. כך או כך,
הארץ כולה תוכה בתדהימה ולא תשקוט חודשים רבים.
מישהו יודע על התחקיר של חיים, ולמישהו אין עניין שהוא ייצא
לתקשורת. מישהו נלהב לעצור את חיים, בכל מחיר.
שעתיים וחצי לפני הדד-ליין, חיים מצלצל לעורך ופותח לו את
התיאבון. בהתחלה, העורך, כמו חיים, מטיל ספק גדול בעניין; אבל
אחרי שחיים שולח לו חלק מהתחקיר, הוא חוגג מאושר. "עשית לי את
היום. לא, את השבוע. מי צריך סיפור אופטימי כשאני כל כך
אופטימי."
מישהו דופק על דלת ביתו של חיים. הוא מתגורר לבדו בהרצליה, על
חוף הים. סלון, חדר שינה, מטבח, מרפסת אל הים, זהו. מחשב,
מדפסת ופקס, החדישים ביותר. ודלת עץ לא חזקה במיוחד.
חיים לא בבית. הוא נסע להגיש את הכתבה שלו במערכת העיתון.
מישהו נמצא עכשיו בביתו של חיים, וזה לא הוא. מישהו משאיר
לחיים הפתעה.
עכשיו חיים בבית. הוא קורא פתק שמישהו השאיר לו על השולחן
בסלון. לידו הוא מגלה מפית קטנה לבנה, ובתוכה זרת קטנטנה.
רותם. יש להם את רותם.
חיים יושב עכשיו על הספה ומעשן סיגריה. הוא חושב לעצמו על כך
שהפעם האחרונה שראה את רותם היתה לפני שלושה ימים, כשנסע לתל
אביב. זה היה היומולדת החמישי שלה, והוא הביא לה ברבי עם שמלת
כלה ושמפו מיוחד. רק אתמול, אחרי שאמא של רותם אמרה לו שהיא
כבר התחילה לקרוא, שלח לה מכתב, באותיות דפוס גדולות, "אבא
אוהב אותך."
הסיגריה נגמרת, וחיים מרים עכשיו את הטלפון ומחייג לבית של
איילה, אמא של רותם, שפעם, מזמן, היתה אישתו לרגע. המזכירה
האלקטרונית עונה. הוא משאיר הודעה מבולבלת, ומנתק פתאום, מבין.

הדבר הבא שהוא עושה זה להתקשר לאורי, העורך. הוא מתחנן שידחה
את פרסום הכתבה, זה עניין של חיים ומוות. אורי קצת מהסס
בהתחלה, זה עניין של קריירה או לא קריירה, אבל בסוף מסכים.
חיים לוקח את הפיאט הכחולה הקטנה, ונוסע. אלוהים יודע לאן.
                                 

 
רותם מתרוממת על אצבעותיה ומביטה מחוץ לחלון. בחוץ כבר חשוך,
והיא רואה רק אורות של מכוניות חולפות מדי פעם בכביש למטה. על
החלון יש סורגים מאורכים וצפופים, שרותם לא מצליחה להכניס
אפילו את ידה הקטנה לתוכם. בחדר אין אור, ורותם ממששת את
הקירות ובודקת אם יש בהן חורים שתוכל להשתחל דרכם, כמו שבאגס
באני עושה. אבל בקירות יש רק סדקים ורטיבות. רותם מספרת לבאגס
באני שהיא לבד עכשיו, וקר לה, והיא רוצה את אימא. אולי גם את
אבא. למרות שהוא מבקר אותה רק פעם בשבוע, היא יודעת שהוא אוהב
אותה. לרגע היא חושבת שהיא מרגישה את באגס לידה, אבל זו רק
הרוח.
                               

חיים נוסע ברחובות רמת-גן, תל-אביב, גבעתיים. זה לא שהוא מצפה
לראות את רותם עומדת ברחוב ומחכה לו. הוא פשוט לא יודע מה
לעשות. רק עכשיו הוא נזכר לצלצל למשטרה. הם מבקשים תיאור של
רותם, והוא עוצם לרגע את העיניים, ואומר, ילדה בת חמש בסך הכל.
עיני שקד חומות, שיער דבש. חיוך... השוטרת מעבר לקו שואלת את
חיים כמה שאלות. אין אויבים, לפחות עד עכשיו. הוא ממלמל משהו
על כתבה לעיתון, שאולי מישהו לא רוצה שהוא יפרסם. השוטרת
מתחילה להתעניין. שחיתות בצמרת הגבוהה ביותר של הממשלה, אומר
לה חיים. השוטרת שותקת לרגע, ואז אומרת, אם כך, חצי מדינה
מחפשת אחריך. אולי אפילו ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. חיים אומר,
לא אכפת לי אם אלוהים בכבודו ובעצמו מחפש אחרי, הילדה הקטנה
שלי בידיהם, אני יודע שהיא שם, הם השאירו לי זרת קטנה, עטופה,
של הברבי שהבאתי לה ליום הולדת. תמצאו לי אותה.
חיים מיואש. הוא ניגש לתחנת המשטרה שהשוטרת אמרה לו להגיע
אליה. שם רק שואלים אותו עוד ועוד שאלות, לא על רותם. בכלל לא
על רותם. הם רוצים לדעת בדיוק מה היה כתוב בכתבה שעומדת
להתפרסם. כשהוא אומר לשוטר הגבוה שבנתיים היא כנראה בכלל לא
תתפרסם, נדמה לו שהוא שומע אנחת רווחה. תביא את התחקיר, את
הכל. חיים מבולבל. אני לא מבין למה אני זה שבחקירה עכשיו. חטפו
לי את הבת. השוטר השני, הקירח, מקרב את פניו אל פניו של חיים.
אם לא תעביר לנו את כל העותקים של התחקיר, עוד הלילה, אולי גם
לא תראה אותה יותר.
                                 

 
רותם חולמת עכשיו איך באגס באני בא ומציל אותה. היא חולמת איך
בגופו הדק הוא מצליח להשתחל דרך הסורגים, ואז מדליק את האור.
ומולם, דלת גדולה ונעולה, אבל לבאגס יש מפתח, ובחוץ מחכים אימא
ואבא. ביחד. מחובקים.
מישהו מעיר את רותם ומרים אותה באוויר. הוא מכאיב לה והיא
צועקת, אבל באגס כבר נעלם שוב דרך החלון והוא לא שומע אותה.
מישהו אומר, בואי, נדבר עם אבא.
                               

שוטר מלווה את חיים אל ביתו. הטלפון הנייד של חיים מצלצל. חיים
מביט אל השוטר והוא מהנהן. מהעבר השני של הקו, קול עבה של גבר.
אני מקווה שכבר הבנת מה לעשות כדי לקבל את הבת שלך בחזרה, הוא
אומר. חיים מבקש לדבר עם רותם. "אבא, גם אני..." ואז שוב הקול
העבה. היא בחיים. וזה ישאר ככה, אם תעשה מה שצריך. ניתוק.
לחיים לא אכפת יותר משום כתבה, ואת העותק שלו הוא נותן לשוטר,
כמעט בהקלה, תשרוף את זה, תעשה מה שאתה רוצה. השוטר לא עונה,
רק, איפה עוד עותקים. משם הם נוסעים לעורך, שמביט אל חיים, ואז
אל השוטר, ואז שוב אל חיים, נדהם. חיים לוחש, תן לו כבר, אני
מבקש ממך, תפטר אותי אחר כך.
עכשיו זו כבר באמת חקירה. מאיפה, איך, מי, למה, מתי. הכיסא
ממתכת קרה והאור מסנוור. חיים ממלמל משהו על זכות השתיקה, ועל
הבת שלו רותם, ומאבד את ההכרה כאשר השוטר הקירח מנחית לו אגרוף
בפרצוף. הראש על השולחן, וזה נעים. הוא נזכר עכשיו באיזה שיעור
מהתיכון, מונטוסקייה, הפרדת רשויות. משהו ממש דפוק פה, הוא
מרים את הראש ואומר לשוטרים בחצי חיוך, אתם לא יודעים שאסור
שהרשות המבצעת והרשות השופטת יהיו תלויות, כי אז זה דיקטטורה.
הקירח מביט על הגבוה, שאומר לו, בוא נשאיר אותו קצת לבד, הבחור
התחרפן לגמרי. בדרך החוצה הם מכבים את האור.
                           

שוב בחושך, שוב לבד וקר. בחוץ כבר כמעט ואין מכוניות. ניידת
משטרה מיללת, ורותם צועקת, הצילווווו, תעזרו לי. כי אבא אמר
שתמיד שהולכים לאיבוד, לשאול שוטר. הוא בטוח יעזור. אבל הניידת
מתרחקת. באגס עכשיו לידה, לוחש לה, זה בטח בגלל שהם לא שמעו
אותך.
                           

שתיים בלילה, זה כבר שלוש שעות בחושך בשביל חיים. הדלת נפתחת.
אור דק חודר והעיניים כואבות, כואבות. הקירח שוב מתקרב אל
חיים, ואומר, אני אסביר לך מה האפשרויות שלך. הגבוה כנראה לא
יכול להתאפק, ומסנן, במבטא ישראלי כבד, Join them or - die.
שניהם צוחקים. בדיוק מה ששמעת. מה שיש עלייך, זה פצצת זמן. אתה
מסוכן בשביל המימשל התקין, בשביל הדמוקרטיה, בשביל ביטחון
המדינה. והגבוה מוסיף, חבל על הילדה הקטנה שלך. חמודה, דווקא.
תצטרף אלינו. זה שווה. ושניהם מצחקקים. תמלוגים, חביבי. ואל
תשכח מה האלטרנטיבה... שני אקדחים לכל שוטר, ארבעה בסך הכל.
נראה לי שהפעם נתחיל מהגב, ונעבור לברכיים, מה אתה אומר,
ברוך?

                           

חיים מקבל לביתו כל חודש עשרים וחמישה שטרות ירוקים של מאה כל
אחד, שעוזרים לו מאוד להתקיים אחרי שעבר למדור הבישול בעיתון.
הוא מבקר את רותם כל יום. היום הוא יביא לה בובה של באגס באני.

וכשתגדל, יקנה לה איזה ספר אזרחות, "החיים במדינה דמוקרטית
נאורה" או משהו פלצני כזה, אולי הוא אפילו יכתוב אחד בעצמו.
שתהיה אזרחית טובה.