בטיולי בעולם שמתי לב שאחת הדרכים הטובות ללמוד על מקום ותרבות
זה להתבונן על איך הם עומדים בתור.
באנגליה הסדר והמשמעת זה ערך. תור אנגלי יראה למרחוק. הוא ימתח
בקו ישר ויבלוט בראש חוצות. תור אנגלי ישדר "כאן זו אימפריה
מסודרת". המרחק בין האנשים יהיה אחיד וכולם ממתינים בשקט
ודממה.
באמריקה יחביאו את התור. התור מאוד מסודר אבל לעולם לא תראה את
כולו ממבט ראשון. לפני שהכרתי את השיטה הייתי נכנס לחנות ענק
לקנות איזה משהוא קטן כשהיו לי בדיוק עשר דקות לפני שהייתי
צריך לרוץ לשדה התעופה.
הקופות נראו חופשיות למדי, בחרתי מה שהייתי צריך ומיד נעמדתי
מאחורי האדם היחיד שעמד אצל הקופה. רק אז הרגשתי ב 50 זוגות
העניים השולחות בי מבט זועם. התור, כמובן, השתרך לו בהיחבא בצד
החנות, שם עמדו להם האמריקאים באופן ממושמע והתקרבו אחד אחד
לקופה שהתפנתה.
ברוסיה, התור מבטא את סבלי האומה מזמן שלטון הצארים ועד ימנו
אלה. תמיד תמצא בתור רוסי בבושקות מקומטות בנות שמונים לפחות
שבקושי עומדות כבר ארבע שעות בחמישים מעלות מתחת לאפס מחכות
בהכנעה לאיזה פקיד שרירותי או סתם לאיזה סוחר קווקזי שיכור.
אך רק בישראל הגענו להמצאה הגאונית שנקראת "תור ישראלי".
בישראל אתה נעמד בסוף דבוקה של אנשים שלוחצת ונדחפת לכיוון
איזה שהוא דלפק מרכזי. בדלפק עומדת בדרך כלל נערה יפה כבת 18
עד 24 שבוחרת באופן אקראי למדי משהוא מבין השורה הראשונה, או
השניה ולפעמים גם השלישית. אחרי שהזוכה המאושר בתשומת ליבה
קיבל את השירות הוא דוחף את דרכו החוצה דרך כל הערמה ומערבל
אותה מחדש.
התהליך חוזר על עצמו עד שלכולם נמאס. בדרך כלל הנערה היא זאת
שנשברת ראשונה ופשוט הולכת הביתה ולפעמים קורה שהקהל פשוט הולך
לחפש משהוא מרגש יותר.
שמתי לב כשאני נכנס לתור ישראלי, נניח בתור הלקוח העשירי, אני
אקבל שרות לפעמים אחרי חמש עשרה לקוחות (כמובן אחרי שקיללתי את
האימא של לפחות שמונה שנדחפו לפני) ולפעמים, עם קצת מזל, מיד
אחרי הלקוח החמישי.
אחרי מחקרים ממושכים ומעמיקים שמתי לב שיש דרכים לשפר את
הסיכויים. אם אתה מכיר את הקופאית, בינגו, היא תמיד תקדם את
מצבך בתור ותשרת אותך באופן אישי. אבל אפשר גם סתם לחייך יפה,
ליצור קשר עין (או לעשות כאילו אתם חברים ותיקים) וזה מגדיל
בהרבה את הסיכויים.
