הוא היה המלאך העצוב, כמו נזיר גר בשקט לבד.
היא הכירה אותו לא מזמן והתאהבה בו מיד.
העיניים שלו מדהימות, כמו מגדלור מולה בלילות.
לא יכלה עוד לחשוב על עצמה, רק עליו ועל אהבה.
איך לגרום לו לשכוח את נדריו? איך לתת לו קצת שמחת חיים?
כדי שיחד יהיו שניהם לעד ונשמתו תתחמם מבפנים.
היא למצוא רק אושר רצתה. כל חייה אותו כבר חיפשה.
ועכשיו הוא כאן, הוא מולה, לוותר עליו התנגדה.
בנשמתה הייתה רוחנית, בליבה הרגישה עידוד,
לצאת למסע פתאומי ולא לעשות שוב טעות.
ליבו רך כמו אדמה, חייו הוא הקדיש לאור ולמידה,
ולחשוב על משהו אחר, לא יכל. לעצמו לא תיאר.
ופתאום, באמצע החיים,היא - המוזה הופיעה מולו.
ופתאום הלב דופק חזק מבפנים והוא רוצה,
מתפתה ופוחד שתהיה היא שלו.
שניהם וכל אחד לחוד, חושבים, מקווים, מנסים.
שניהם אולי מרגישים שהזמן כבר אבוד, אך בכל זאת רוצים,
מוכרחים.
מה יהיה, מה יהיה בעתיד? מה מחר יביא יחד עימו?
הרבה שאלות באוויר, כל אחד מחפש את עצמו.