חתכים הם לא בעיה, הן תצורה מוזרה של פחד מעורבב בסערת רגשות
שאתה לא מסוגל להוציא החוצה בבכי.
כשאתה חותך את עצמך, או שאתה עושה את זה וחושב כמה זה יהיה
נחמד להראות אותם לכולם, או שאתה עושה את זה כי אתה כבר לא
יודע מה לעשות.
אתה רוצה למות.
אתה מפחד.

אתה לוקח את כל הדברים החדים שאתה יכול למצוא, ומנסה. תמיד
רצית לראות איך זה.
אחרי כמה סריטות קטנות שייעלמו בחמש דקות הבאות, אתה מפחד
מהכאב שיבוא. אתה מפחד מזה שעוד מעט יגמרו לך כל הדמעות ולא
יהיה לך עם מה לבכות. ויש לך כל כך הרבה צער להתגבר עליו.

אם לא היית כל כך מפחד, אם אני לא הייתי כל כך מפחדת, אולי
הייתי יכולה להוציא את הצער שלי במקום לכתוב עליו.

אל תשתתפו בצער שלי.
אל תשאלו אותי עליו.
תעמדו לידי, ותחזיקו לי את היד.
אני אבכה, ואתם לא תדעו מה לעשות, וככה זה צריך להיות.

ומי שיכול לעזור לי, הוא כבר לא יודע כמה כואב לי, הוא לא יכול
לדעת.
אף פעם.


16.7.2001