עכשיו, בחמש לפנות בוקר, אני לא יודעת איך, אבל הגעתי למסקנה
שילדות לא הייתה לי.
אני לא זוכרת את עצמי עושה את הדברים הילדותיים האלמנטריים כמו
לשחק בבובות וללמוד לרכב על אופניים.
אני חושבת שבגלל העבודה של אמא אני נאלצתי להתבגר מהר מדי,
ומוקדם מדי.
מאז שאני זוכרת את עצמי זה תמיד היה או עם אמא, או עם אבא, או
לבד. לרוב זה היה לבד.
אני זוכרת כשהייתי בת חמש בערך, אמא לא הייתה בבית, היא הייתה
בצפת, למדה את המקצוע שלה, ואבא סתם יצא לאנשהו, ואני, אני
רציתי ללכת לישון.
התרגלתי לישון עם אבא, ואז כשפתאום ניצבתי מול החדר החשוך
והמפחיד לבדי, לא ידעתי מה לעשות.
נשכבתי במיטה ונכנסתי הכי עמוק בעולם מתחת לשמיכה ועצמתי
עיניים.
כמובן שהיה אמצע הקיץ אז ממש היה מחניק שם למטה, יצאתי ואיך
שפתחתי את העיניים שלי, ראיתי מלא עכברושים על התקרה והתחלתי
לבכות.
ברור שזה היה סתם עץ שצילו העפיל לי על התקרה, אני מניחה
שרציתי לפחד, ורציתי להרגיש לבד, אז נתתי לדימיון שלי לפרוש
כנפיים בשביל שיהיה לי מישהו להאשים בפחדים שלי.
אבא חזר הבייתה והתחיל לצעוק למה אני לא ישנה עדיין, וניסיתי
להסביר לו שזה בגללו, שזו אשמתו שלו ושל אמא על זה שהם בכלל
משאירים אותי לבד והוא צריך לצעוק על עצמו ולא עלי, רציתי
להאשים אותו, והמילים לא יצאו לי מהפה, כי ידעתי שזה לא באמת
אשמתו.
אולי לא מבחינת אבא, אבל מבחינתי, מאז אותו לילה, שום דבר לא
יחזור ליהיות כמו שזה היה פעם. אני לא הייתי אני יותר, והוא לא
היה הוא. לא יודעת למה, אבל ככה זה היה.
אהבתי את אבא ואת אמא לא הכרתי.
היא הייתה מופיעה פעם בשבוע, רק לסוף השבוע, ותמיד הייתה עושה
צרות.
אז עוד לא הבנתי שהיא לומדת למקצוע בשביל שבעתיד לכולנו יהיה
טוב יותר, לא ידעתי מה היא עושה, אבל ידעתי דבר אחד, היא לא
הייתה עושה את זה איתי.
אני חושבת שזה כאב לי אז, אני בטוחה שלא רציתי ללכת לבייביסיטר
כל יום אחרי הגן, רציתי ליהיות עם אמא, רציתי שהיא תחזיק אותי,
ותחבק אותי, ואם נפלתי תגיד לי שזה בסדר, ושזה יבריא עד החתונה
ושהיא אוהבת אותי... אבל היא, היא לא הייתה שם.
באמת שאני לא יודעת מה קרה, אבל אני זוכרת שיום אחד אמא חזרה
ואמרה שאנחנו נוסעים רחוק, ושאנחנו לא לוקחים את אבא איתנו, כי
הוא לא טוב אלינו יותר.
אני זוכרת אותם מתווכחים על איזה ספר טיפשי ועל מי מקבל אותו.
הם הרימו ידיים וצרחו עלי שאני אלך לחדר.
התיישבתי בפינה מאחורי הדלת, שהם לא יוכלו לפתוח אותה, כי אני
צריכה להיות חזקה בשביל אמא, אבל אני, אני בכיתי.
אף אחד לא ידע.
יצאתי מהחדר וראיתי את אבא בוכה, רציתי לבוא אליו, ולומר לו
שזה יהיה בסדר ושאני אוהבת אותו, אבל לא היה לי נעים, בגלל אמא
והכל...
זה היה רע מצידה, כי עכשוי אני מבינה שהיא לקחה אותי מהחיים
היחידים שהכרתי, ומאבא, והרי לא הייתה לה זכות, כי את אבא
אהבתי, ואת אמא, לא הכרתי.
עברנו לפתח תקווה. גרנו בדירה קטנה ומסריחה עם שותפה מזדיינת
ואף פעם לא היה לנו כסף.
חשבתי שאמא הייתה נעלמת בשביל לעשות לנו טוב יותר, אבל טוב
יותר לא היה.
שום דבר לא היה משתנה.
הייתי בת שבע או שמונה. כשאמא הייתה הולכת לעבוד לילה (היא
למדה סוף סוף להיות רופאה אמיתית) אז אני הייתי ישנה לבד בבית,
ומנקה ומבשלת, או לפחות מנסה לעשות את זה, הכל, בשביל שלאמא
יהיה קל יותר.
אני די חושבת שזה לא הוגן, כי אם הייתי נשארת עם אבא, אז הייתה
לי ילדות הרבה יותר טובה.
פעם, אמא הלכה לעבוד לילה. אני התכוננתי ללכת לישון.
מתחת לבניין שלנו, כבר כמה ימים עמדה ספה ישנה ומפורקת כזו,
שאף אחד לא צריך, שמעתי מלמטה בכי וצעקות.
הלכתי למרפסת ושמעתי את זה חזק יותר, פתחתי את התריסים
והסתכלתי למטה, על הספה המהוללת ישבה אישה והיא צעקה ובכתה
והייתי בטוחה שכואב לה והייתי בטוחה שהיא לבד ושהיא רק רוצה
מישהו שיחזיק אותה ויאמר לה שהכל בסדר, ושהוא אוהב אותה.
בלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת ורצתי למטה במדרגות, התקרבתי
לספה והתיישבתי לידה, פתאום היא השתתקה והסתכלה עלי במבט שאף
פעם אני לא אשכח. חייתי את מה שהיא הרגישה באותו רגע והבנתי
אותה.
היא הייתה מטורפת, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות, עליתי
הבייתה ונעלתי את הדלת.
התקשרתי לאמא לעבודה ואמרתי לה שעל הספה מתחת לבניין יש
מטורפת, היא אמרה שאני אנעל את הדלת ולא ארד למטה לאשה הזו.
הבטחתי לה שלא אעשה כך.
כאב לי עליה נורא, כי אולי, כשהוא הייתה קטנה, אז אמא שלה לקחה
אותה מאבא שלה והשאירה אותה לישון לבד בבית בגיל 7...
הלכתי לישון.
אמא הייתה מביאה הרה גברים הבייתה בלילה, אבל אני ספציפית
זוכרת רק אחד, הוא היה פועל בניין.
היו עוד כמה, אבל מעניינים פחות, הוא תמיד היה מביא לי ספרי
אגדות והוא ואמא היו מקריאים לי אותם יחד לפני שהייתי הולכת
לישון, אז הם היו הולכים למרפסת ומעשנים את הסיגריות שלהם
ומדברים, אני הייתי מנסה להקשיב, אבל הקיר היה עבה מדי.
יום אחד האיש הלך ולא חזר. אני חושבת שאמא ידעה מה קרה לו, אבל
היא לא סיפרה לי. ואני פחדתי לשאול.
נשארנו שוב רק אני והיא. בעקרון זה היה רק אני, כי אם היא
הייתה בבית היא רק הייתה יושבת במרפסת מעשנת את הסיגריות של,
קוראת את אותו הרומאן שוב ושוב ובוכה. בוכה.
אני לא חושבת שאהבתי לראות אותה ככה, אבל לא העזתי לפתוח את
הפה.
אחר כך בא עוד איש ואמא חזרה לאיתנה, אני חושבת שהיא ממש אהבה
אותו כי היה להם ילד ביחד, אבל הוא לא נמשך להרבה זמן, אבל או
זה לטובה, כי אחרת גם הוא היה צריך לשמוע את האשה מתחת
לבניין.
אמא הייתה שבורה, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי פחדתי
לומר או לעשות את הדבר הלא נכון.
לצמוד של אמא הייתה בעיה, אז עברנו איתו לכפר סבא, והנה הייתה
הפעם השנייה שאני מוותרת על החיים שלי בשביל מישהו שאני לא
מכירה, שלא לדבר כבר על אוהבת...
בשלב הזה הכל נהיה בכל גרוע, ספתא אומרת שזה רק עניין של גיל.
לא למדתי טוב, אבל למדתי לפתח לעצמי תחומי עיניין יותר חשובים
מאמא, פתחתי עיניים וגיליתי שיש עולם יפה בחוץ, אבל לא פתחתי
עיניים רחב מספיק בשביל ללמוד להתמודד גם עם אמא.
אני חושבת שהיא לה קשה לקבל את העובדה שאני מכחישה כל קשר דם
איתה, אבל זה הפחיד את שתינו, אז פשוט המשכנו ברוטינה הרגילה
של לריב וכשאין מה לומר אז רבים גם.
לאמא יש אחד חדש עכשיו. היא אוהבת אותו. בטוח. הם המון זמן
ביחד כבר אבל הם תמיד בבעיות.
היא תמיד מציק לי כי הוא לא מבין שהוא לא אבא שלי ושאין לו
זכות לנסות לחנך אותי אבל הוא מנסה להדחף לי לחיים בכוח.
אבא מופיע כל כמה זמן אבל זה לא אותו הדבר, כי פעם או שאמא
ואבא היו ביחסים טובים, או שהם לא היו מדברים בכלל, היום הם לא
עושים כלום חוץ מלריב ולזמן אחד את השני לבית משפט, זה נראה
כמו איזה תחרות ביניהם של למי יש יותר תלונות על השני, על כל
פנים, אני תמיד תקועה באמצע.
למדתי לפתוח את הפה סוף סוף, אבל אמא לא מדברת איתי עכשיו, וגם
אבא לא, והעיפו אותי מבצפר, אז אני צריכה ללמוד לשתוק.
אני מתחילה לאבד אנשים סביבי עכשיו ולהשתנות ואני לא רוצה...
לא רוצה...
יש אנשים שתמיד מקבלים כל מה שהם רוצים.
ויש אנשים שלא.
אני אנשים סוג ב'.