למרות שזה היה ממש מזמן, אני אף פעם לא אוכל לשכוח את ערב ה-22
בנובמבר, שנת 2003.
אז בוא נתחיל קצת מוקדם יותר, כ-8 חודשים לפני:
באחת מהיציאות הרגילות של יום שישי, בעודי יושב לי כרגיל,
חסר-מעש בין כל חבריי הדואגים לעדכן אחד את השני איך חלף הזמן
בו לא נפגשו, כאילו לא עברו אך מס' שעות מאז. לפתע, הופיעה
דמות חדשה-שמנמונת, ביישנית, לא נראית בעלת ביטחון עצמי כלשהו,
אך בכל זאת - בעלת ארשת פנים תמימה-נעורית משהו, אפופת קסם
אישי. ניגשתי - "שלום..."
ניצוץ נדלק בעיניי. ישבנו כל הערב וסתם דיברנו. באמת שסתם. אבל
היה לי כל כך כיף... חזרתי לביתי, חצי סהרורי מהשבוע האחרון,
חצי מהרהר מאיפה הגיחה לחיי ילדונת זו.
חלף שבוע. יום שישי הגיע, ושוב, אותה דמות, כעת כבר ידעתי את
שמה, ושוב - ישבנו ודיברנו. הערב הגיע לקצו. ולבי, הבוער בקרבי
מחביבות יתר לנפש המיוחדת שאך לפני שבוע לא הכרתי כלל, דוחק
להישאר, לדבר, עוד 5 דקות...
באותו יום תחושת הזמן אבדה לי כליל. יום שישי רדף יום שישי,
השיחות הנעימות שלנו בערבי הקיץ החמימים, הפכו עד מהרה לשיחות
קסומות ולהודעות sms ללא הפסקה. וכצפוי, אחרי כחודשיים-שלושה,
הפכנו להיות חברים. אני זוכר את אותו יום כאילו זה היה ממש
אתמול - יום רביעי, ה-7 במאי, שנת 2003. יום העצמאות. הלכנו
למנגל אצל ידידה, ובאמצע הערב, חברי הטוב קורא לי. לא הבנתי מה
הדחיפות באמצע ערב כה שקט ונעים, הכל נחמד, צוחקים, אוכלים
שותים... "תקשיב לי גבר! מזל טוב!" -"תודה אח שלי!"... אבל על
מה לא הבנתי...
והנה היא, הגיחה מעבר לפינה, הדמות העגלגלה, שלבי כה רוצה את
קרבתה. אנחנו חברים. אני מאושר!
ידעתי שהיא ביישנית. אבל לא עד כדי כך... השבועיים הראשונים של
החברות היו מאוד מתוחים, משום מה, אבל אחר כך, זה היה פשוט
אושר עילאי. אני לא יודע אם יש מישהו בעולם שיכול לתאר את
תחושת האושר העזה של נער, שכולו אומר אהבה, כלפי נערת חמד
שמחזירה לו אהבה. לאט לאט בטחונה העצמי עלה, ומדמות עגלגלה
וחביבה הפכה ליפהפייה. אולי זוהי רק הייתה אשליה שלי, שיפתי
הפכה רזה יותר, אך עם הזמן נוכחתי לדעת שלא אני היחיד שחושב
כך.  
והזמן עובר. כשאנו נפגשים, אין לי על הראש דאגות. לא לימודים,
לא חברים, לא הורים. רק לחבק אותה. ואת הערבי-הקיץ המתוקים,
בהם נישא ריח הסתיו הממשמש ובא, לא אוכל לשכוח. עיניי זרחו
מאושר, והחיוך לא פסק מלהתנוסס על פניי. הפכתי אדם אחר. שליו,
רגוע יותר. מאוהב טוטאלית, בשפה פשוטה. בבוקר, פניה המתוקות
היו עומדות לנגד עיניי, וחיוך היה חיש מתפשט על שפתיי. בלילה,
לפני שהיינו נפרדים לשלום, נשיקותיה כה כישפו אותי, ולבי כה
נסער... וכל נשיקה, היא כמו הנשיקה הראשונה. עטופה באהבה
טהורה, ולא רק אקט מיני ומסכן. עד נשיקתנו האחרונה לא פסקה
הרגשה זו מלבי, וכל נשיקה הייתה מסעירה אותי מחדש.  
החודשים התעופפו להם. ואז, באחת מהפגישות שלנו, יצא לנו לדבר
על משהו שלא כל כך שימח אותי; דיברנו, והגענו לזה שאמרתי לה -
"את יודעת, אם אני אוהב מישהו אז אני אוהב אותו עד הסוף..." -
והיא, במבט מדאיג, מסתכלת עליי ועונה: "אתה יודע שלא כל אחד
אוהב בצורה הזאת..." חששתי בכלל לשאול למה היא מתכוונת. אבל
אני לא טיפש. ידעתי שזהו, זה הולך ונגמר לה. לא ניחשתי עד כמה
מהר תנחת עליי המכה המקוללת הזו, הפרידה.
יום שישי היא נסעה מחוץ לעיר. כבר מפגישתנו האחרונה, מיום
שלישי, היחס בינינו השתנה: לא ראיתי יותר 'ממי' או 'נשמה' או
שום מילת אהבה בהודעות. ובטח ובטח שלא שמעתי אחת בשיחות. זהו.
נגמר לה... הייתי בטוח. יום שישי שלחתי לה הודעה, אחרי היסוס
ממושך: "ממי, את עוד אוהבת אותי?" - כאשר לא ידעתי בכלל לאיזה
תשובה אני מצפה. והתגובה לא אחרה לבוא: "לא נמאס לך לשאול את
זה כל הזמן? " זהו. זה נגמר. עכשיו אני בטוח. התקשרתי אליה.
שתיקה דקה. לא יכלתי להוציא מילה מהפה. "שבת שלום", וניתקתי.
איך שלא רציתי שמוצאי שבת יגיע...
אבל הוא הגיע. וגם היא הגיעה. נשיקת שלום מהוססת... "איך היה
בשבת?" - הייתי חייב לשבור את השתיקה. "בסדר, איך היה לך? " -
בקולה נשמע כי לא באמת עניין אותה איך עברה עליי השבת. פרצופה
היה מוטרד, כאילו רצתה לומר משהו. ידעתי מה היה בפיה. ועד הרגע
שזה יצא מפיה, לא רציתי להאמין שהיא הולכת להגיד את זה. "ליזי,
אני צריך לדבר איתך." -"גם אני.." -"תתחיל." -"את אוהבת
אותי?"-הרגשתי שלבי בכל עוצמתו שלח את כל כמות הדם בגוף לפניי,
שהאדימו לפתע בחוזקה. "תקשיב, בזמן האחרון..." - זהו, זה נגמר.
עצרתי. לא יכולתי יותר ללכת. נשענתי על קיר. התחלתי לבכות. כמו
שבחיים שלי לא בכיתי. ואני לא בנאדם רגיש. היא לא הבינה מה
קורה - "אתה מעדיף שהיינו נשארים ביחד ולא הייתי אוהבת אותך?"
- אבל אני לא מקשיב. רק בוכה. איך כעסתי עליה. "כבר אמרתי לך
שביום שתעזבי אותי החיים שלי ישתנו. מה את מצפה שאני יקפוץ
משמחה עכשיו?!" - היא שתקה. ואני בוכה. ולא מפסיק. והיא מנסה
לגעת בי, ואני הודף אותה ממני. פחד נשקף מעיניה השחורות,
הגדולות, היפות. ואני כועס עליה וצועק כאילו אנחנו מדברים
בביתי שלי, מתעלם מהעובדה שאנחנו נמציאם באמצע רחוב הומה
אדם... - אבל כל זה לא מעניין אותי. היא הולכת ממני. ואני
בוכה, וכועס. ואחרי שעתיים שאני עומד ובוכה, העיניים שורפות.
ואני חלש. והיא מחבקת אותי, אולי בפעם האחרונה בחיי, מי יודע,
ואני תופס כל כך חזק, ולא רוצה לעזוב. אני אפילו לא מצליח
לפתוח את העיניים, לראות מה קורה סביבי, לראות את פניה היפות,
מלאות החמלה, שנראו לי כל כך מרושעות אז. למה? - "אני רוצה
ללכת הביתה". ולא רציתי שתלך... רציתי שתבוא ותגיד לי שזה רק
חלום רע, שתעיר אותי! אבל זה לא קורה. היא מתקשרת לחבר שלי,
ואומרת לו "נפרדנו... בוא תהיה איתו. אני רוצה ללכת. אני לא
יכולה לראות אותו ככה." והיא מלווה אותי לכיוון הבית. בפעם
האחרונה בחיי, אולי, מי יודע. כל כך רציתי להישאר איתה שם,
לחבק אותה שוב, כמו אז, כמו פעם. רק לחבק. אבל נשארתי לבדי,
יתום מאהבה, מרגש, ואני שונא את כל העולם. חבר שלי ישב איתי,
הרגיע אותי, למרות שאני היית צריך להרגיע אותו - הוא בחיים לא
ראה אותי ככה. אני בדרך-כלל אדם חזק, אבל זה פירק אותי. במובן
הפשוט של המילה. חזרתי הביתה עם פנים יבשות, עיניים שורפות,
ולב בוער. מאהבה. אבי, שהתעורר עם כניסתי, שב לישון, רק ווידא
שהגעתי. ואני לפתע פורץ בבכי. כמו ילד קטן, שלקחו לו את
הסוכרייה שלו. ואבי מזנק מן המיטה, רואה את פניי הנפוחות, ובלי
להגיד יותר מדי, רק מאמץ אותי חזק אל חיקו, ומשכיב אותי
לישון...
קמתי למחרת בשעה 1. עיניי שרפו. לבי כאב. שוב נפגשתי עם כמה
חברים. יש לי חבר אחד, שתמיד צוחק, תמיד שמח, תמיד מחייך,
שתמיד תהיה אצלו השמחה הלוואי, וחשבתי - "הנה הוא בא, מה אני
אעשה, אחייך? אני לא יכול!" - אבל כנראה שהוא כבר ידע. והוא
חיבק אותי חזק. ואני שוב בוכה. בלי הפסקה. כל כך הייתי צריך את
החיבוק הזה אז. את התמיכה. שמישהו יאסוף לי את רסיסי הלב,
יתמוך שלא אפול. אבל עם כל זה, זה לא היה עדיין מגע ידה. כל כך
רציתי אותה פה לידי עכשיו. לו רק הייתה יודעת... כמה אני
מתגעגע אליה. אני יעשה הכל, רק תחזרי. אבל לא, חשבתי לעצמי.
היא בטח חושבת לה על מישהו אחר, מרחפת לה. זוהי דרכו של אדם
פגוע. רק סרטים רצים לי בראש. מה היא עושה עכשיו, החסרת לב
הזאת. איך שברה אותי. ומה אני יעשה בלעדיה עכשיו?
וכל דבר מזכיר לי אותה. ואני לא יכול יותר. אז אני רק שוכב כל
היום במיטה. שום דבר אחר. וחושב עליה. מחכה, אולי להודעה, אולי
לשיחה. אבל כלום לא קורה. אין לה לב. אני אומר לעצמי - חייב
להתגבר, ומחליט שאני מתנתק ממנה. אבל, כפי שניחשתם, זה לא כל
כך הלך. כי בפעם הבאה שראיתי אותה, לבי הוצף רגשות מבולבלים
מחדש. ובעיניי עולה דמעה ראשונה. רק לא לבכות עכשיו, רק לא
לבכות. אני לא יכול להסתכל עליה. היא עדיין כל כך שמחה, צוחקת.

לא עבר הרבה זמן וגיליתי שזוהי רק הדחקה. היא לא הייתה שמחה
באמת. כך חשבתי לפחות. אבל עדיין - חוסר הרגישות שלה העיב עליי
יותר ויותר, ורק הכאיב.
לא יכולתי להתאפק ושלחתי לה הודעה... מה שהתגלגל לקשר, ידידי
אמנם, אבל, שוב נהנתי והצלחתי להעלות חיוך דל על שפתיי, ששכחו
כבר איך מחייכים. ונפגשנו. שוב אותו ריח מתקתק של ערב סתיו,
הריח המוכר הנוטף מבגדיה... ובסערת הערב, התנשקנו שוב. כמה טוב
להרגיש את מגע שפתיה הרכות והעסיסיות על שפתיי החתומות זה
מכבר, המתגעגעות כל כך למגע שפתיה, ואת גופה המעוצב להפליא קרב
לגופי המבקש אהבה מעלמת חמד זו... ואנחנו מתנשקים בלהט, עד
שהיא לפתע נרתעת אחורה - זה נקטע... - "מה אנחנו עושים?" רגע
של מבוכה. "תקשיב... אנחנו לא יכולים להמשיך ככה..." - מה
הבעיה שלך?! מה את מפחדת לאהוב שוב?! - "די. בוגר שלי... תבין,
אנחנו לא יכולים להמשיך את זה. זה אסור. אני סתם משחקת לך
ברגשות. להתראות..." - המילים 'בוגר שלי' - פשוט חשמלו אותי.
לא יכולתי לעמוד בזה. היא נשקה לי נשיקה אחרונה על לחיי,
הסתובבה והלכה לה. והשאירה אותי, שם, עומד לבד, מבולבל, פגוע,
עזוב בפעם ה-2. שוב הרגשתי את טעם הדמעה המלוח בפי. ואני עוד
עומד, ומחכה, שאהבת חיי תחזור.
אך לא, ידעתי כבר. ברגע שניתקו שפתיה מלחיי, היא יוצאת מחיי.
לתמיד.