אני הולך ברחובות העיר הזאת כבר כמה חודשים, זיעת עראק חריפה
על עורפי, מנסה לחמוק מטינת האוטובוסים המאיימים להתאבד איתי,
ומייללות האמבולנסים הקורעים את עור התוף ואת בשר לבי. זקני
שחור משחיר ומאריך פני מיום ליום, ואני נכנע לדרישות שהוא מציב
לי, רואה כיצד שכניי שולחים בי מבטים מבוהלים, ומסרב להעניק
להם חסד חיוכים מרגיעים. לו היו הורי או מורי מקפידים עמי יותר
על לימוד השירה הערבית, הייתי יודע לצטט עכשיו בעל-פה את
מלותיו של ניזאר קבאני המצלצלות בראשי, בלי שאצטרך להיות נסמך
על טשטוש זיכרוני מן הקריאה האחת, הרחוקה. ובכל זאת אני מנסה
את כוחי ואת השכחה שלי: "כל יום, או עשור, או שנה, מתאבדת עיר
ערבית אחרת בדרכה המיוחדת, המשונה, מאבדת את שמה, מנסה לשכוח
את עברה, או לזייף את עתידה. מגרנדה, ועד יאפא, בירות ובגדאד,
הערים הערביות מאבדות עצמן לדעת, מעלות תימרות עשן שחור מלב
ארמונות המושלים אל השמיים המתרוקנים, ומסמנות את תבוסתן
בתהלוכות של מנצחים".

אבל מה כוחה של שירה מתורגמת, ומה כוחם של אלפי דפים שנטבלו
במים עד ריכוכם האינסופי? אני יודע שעד שלא אשלוט בכל רזי
האותיות הערביות, המתחברות ושאינן מתחברות, לא אוכל לשוב
ולהפוך להיות מה שהנני: ערבי-יהודי או יהודי-ערבי. ולא יעזרו
לי כל התרגומים לעברית ולאנגלית, כי עד שלא אשוב לאותן שנים
בהן דיבר סבי ערבית-יהודית בניב בגדאדי בבתי-התה שעל שפת
החידקל, עד שלא אשוב לחודשים שלפני מותה של סבתי ברמת-גן, היא
רמת-בגדאד, בהם חזרה לדבר רק ערבית, בלי עברית, עד שלא אשוב אל
ימי ילדותה של אמי בהם זכו אוזניה לשמוע את כל שמות החיבה
האפשריים בערבית, לא אוכל להיות ערבי אמיתי. אבל חמישים שנה של
ישיבה הרחק מבגדאד כבר נתנו בי את אותותיהם, ואמי כבר שכחה או
בחרה לשכוח את שפתה, שפתנו, כשהוכנסה אל בית-הספר העברי ונדרשה
להקל מכובדן המזרחי של הע'ין והח'ית.

ועכשיו ימי ולילותיי ירושלמיים, ואולי כדאי לי לא לצאת את פתח
הבית, ולהימנע מן הרחובות, כי אלו ניתנו לאוטובוסים, ולהסיר
מבטי מן השמיים, כי אלו ניתנו למטוסים בינתיים. ובמקום זאת
אסתגר בחדרי המצומצם, ואצפה במסך הטלוויזיה הממצמץ באורו
הצבעוני-כחלחל בסמוך לקיר הלבן את ידיעות הלילה ההווה הזה,
לילה של מלחמה חדשה נושנה, בה מטוסים אמריקאיים חמקניים שוב
מדליקים את שמיה השחורים של בגדאד. אבל קרייני הטלוויזיה
מדברים אלי שפה צבאית של מכונות ושל פצצות, הזרה לשפתי,
ומחברים אותי בעל-כורחי אל רשתות הקשר של הצבאות. ואני שותה
בצימאון את תמונות הארכיון השותקות, המשדרות לי את בגדאד, את
הגשרים על החידקל, את רחוב הארון אל-רשיד, את הבתים אותם
עזבנו, ואת פרצופי האנשים הדומים כל-כך לפרצופי ולפרצופי
משפחתי. ואני שר לניזאר קבאני במילים חדשות של התנגדות: "כל
שבוע, או יום, או מאה, גם נולדת עיר ערבית חדשה בחלומות
יושביה, כמו גרנדה, רמלה, רמאללה ובירות, ומקימה בלבה מגדלים
גבוהים לקריאות מואזין". בימים אחרים הייתי יודע גם להצטרף
למחאתו: "כל יום, או שבוע, או עשור, עיר ערבית אחרת מבקשת
להיות בירת כל הערבים, יורשת לחאליפות המפוארת, ושוקעת בחלומות
אימפריאליים המשכיחים ממנה את יושבי פרבריה המרובים".

ניזאר קבאני נשא עמו את גלותו במזוודות ובמילים, ואנחנו לא
תולים אותה אפילו כפוסטרים על הקירות המצהיבים, לומדים על
בגדאד משידורי החדשות ומן הספרים, ושוכחים את רחובותיה
הרחוקים, מצמצמים את חיינו לרחובותינו החדשים. ובגדאד זאת שלא
נולדתי בה, שלא הרתה אותי בה אמי, שהובהלה ממנה אמי כילדה רכת
עביה ושנים במטוס צפוף תקוות וכאבים לארץ קרובה-רחוקה המלאה
באוהלים ובפחונים צרים, מה הוא סוד הקסם שלה המחזיר אותי אליה
כל הזמן במחשבה? אני רואה בראשי את ניזאר קבאני נושא עמו
במזוודות את גלות מלאכת השירה בין הערים הערביות, מקריא בשערים
ובבתי-התה שירים ונבואות על עתידות כל הערים הערביות, על
התרבותם של כלי-הרכב בצמתים ובכיכרות, על ההתנגשויות הסדיסטיות
בין מכוניות המרוץ הארורות. הוא מצפין בין דפיו שירי אהבה
לנשים שפגש ולערים שעזב, ומדבר כערבי אל הערבים והערביות,
מסביר שרק המטורפים והמשוררים מיטיבים לבטא את הגלויות
המרכיבות את נשמתם. ואילו אני מגמגם עברית, ומי יתרגם את
מלותיי חזרה אל הערבית? מי ישמע את געגועי אל המולדת העיראקית
בשפה שאינה ערבית? ואיך אצליח לבטא את הגעגועים הללו בעברית?

סבא שלי, סאלח, כבר זיכרונו לברכה, היה אומר לי לא פעם
בילדותי, לפני שנפטר ולקח עמו הרבה מטעמה של בגדאד, ואיתה גם
את הדרך בה ראוי לשתות את התה, שעם הערבית העיראקית היה קל
יותר לדבר עם אללה, ולא היה צורך לברוח ממנו כמו נביאנו יונה.
ובארץ חיים שלמים הוא כילה בניסיון לחמוק משפת האלוהים, מן
העברית האכזרית של המדבר ואותיותיה האשוריות המרובעות. מילא,
הוא היה מסביר לי, העברית של בית-הכנסת שעוד הכרנו בבגדאד, אבל
העברית החדשה הזאת של הישראלים? באיזו רכות הם מסתירים את
הקשיות הגדולה מכל? באיזו קלות הם מחביאים את הרצינות האיומה
מכל? כך הוא היה אומר ומצטער יחד עם סבתי ג'ורג'יה, גם היא כל
זיכרונה לברכה, על עזיבת בגדאד שלהם וכל אובדן חייהם הקודמים.
גם בבגדאד, היו הם מנסים לנחם אותי הקטן המבולבל מצערם, היית
נולד כפי שהנך, רק עיראקי יותר בלבוש, במבטא, במחשבה. ובינתיים
הם הלכו והותירו אותי כאן כבול אל העברית הקשה הזאת של הורי
וחברי, החסרה את הערבית הבגדאדית, ועם אלוהים הקשה, המאיים עלי
דרך כל החלונות והחלומות. וכל ימי אני מנסה לשכנע את העברית
באהבתי לה, ומנסה לרצותה במנחות שווא של מילות חיבה לאל ושל
אמונה בו. אולי הגיע כבר הזמן שאוותר על כל הניסיונות העקרים
הללו, אשנה את שמי העברי כל-כך, והחדש כל-כך, לסלאח, כשמו של
סבי, ואחליף את שפתי לערבית היהודית העיראקית, כשפת סבי, עד
שאשיג סוף סוף מעט מן הקלות הבגדאדית בדיבור אל האל?

אבל אלוהים שותק לי עכשיו, כפי שקורה תמיד בזמנים של מלחמות.
ואני לא מסוגל לצאת אל הרחובות. לא יודע איך אענה על שאלות
האנשים הסובבים אותי, על משחקה של אמריקה ועל גורלה של עיראק.
וכך יום יום אני מתעורר, ושותפתי לשינה פוקחת עלי את עיניה
החומות, ואני יודע שאם היו לה בלילה חלומות של גלות הם כוונו
אל מרחבי פולנו-אוקראינה, ולא אל אגדות בבליות. אבל אני גם
יודע שלה אין כנראה געגועים לשם, אל כל המולדות בהן לא נולדנו,
אל כל הגלויות מהן גלינו. כל החורף היא הכינה לנו מרקים
סמיכים, כדי לפרנס את שירתי, ועתה היא מתפללת שלא יבוא קיץ
להפריע את אהבתנו. היא שותלת סביבנו פרחים בהמון צבעים, וכשאני
מתבונן במבט עשן הסיגריה שלה, הממוסגר בין ריסי מרצפן, לפעמים
נדמה לי שאני מצליח לקרוא את מחשבותיה וחששותיה. אני מציץ בה
מן הצד עומדת שעות ארוכות מול המראה, מתבוננת בריכוז עצום
בעצמה ומתלבטת, ואני מרגיש שבראשה מתגלגלים ויכוחים עזים
בינינו, שבסופם היא נואמת לקהל הדמיוני שלה. וגם אני עומד
בביתי ארוכות מול המראה, בצאתי מן המקלחת, ואז אני נושא בקול
את כל אותם נאומים שאני מדמיין שעוברים בראשה, ומספר לעצמי
בשמה: "הוא חוזר בתשובה. ככה לפחות נראה לי. כבר חודשיים שלושה
שהוא מגדל זקן, ועדיין אין לו כיפה, אבל אני יודעת שזה רק
עדיין... כל שבת הוא הולך בערב ובבוקר לבית-הכנסת הקטן שמול
הבית שלי, שם כיפה לבנה קטנה על הראש, ואני רואה איך הוא יראה
עוד כמה שנים, עם הזקן השחור הגדול, והכיפה שתהיה שחורה עוד
יותר מן הזקן וגדולה... והוא תמיד אומר לי כשהוא חוזר מהתפילה,
שלתפילות של בתי-הכנסת הספרדיים של שכונת נחלאות הוא התגעגע כל
החיים. ואני תמיד אומרת לו: מה אתה כל-כך מתגעגע לתפילה? מתי
בכלל התפללת בחייך? והוא עונה לי לפעמים בתשובות קצרות שרק
מרגיזות אותי. הוא אומר: אתם האשכנזים שכחתם. אתם האשכנזים...
הוא מהמזרחיים החדשים האלו, שאחרי חיים שלמים שחיו בכפר-סבא
ושמעו אריק איינשטיין ובוב דילן וכל מיני להקות של רוק מתקדם,
פתאום קראו כמה מאמרים של סמי שלום-שטרית וספרים של שמעון בלס
ושירים של ארז ביטון והתחילו להקשיב לשירים האינסופיים של אום
כולתום ולדבר על זהות יהודית מזרחית. מאז שאני איתו הוא קונה
את כל הדיסקים שהוא מוצא של מוניר באשיר ושל רומנסות בלאדינו,
והולך להופעות של כל התזמורות האנדלוסיות למיניהן, ומנסה לבטא
את הע'ין בכל מיני מילים, וזה קצת מצחיק כי הדיבור שלו יותר רך
משלי, ולפעמים, בטעות, הא'לף שלו יוצאת כמו ע'ין גרונית מרוב
מאמץ לדבר מזרחית. ועוד מעט הוא ילמד ערבית ואולי גם ספניולית
כדי להתחבר לשורשים שלו, ובטח הוא גם ירצה לדבר ככה עם הילדים
שלנו, כלומר, אם יהיו לנו, והוא לא זוכר בכלל שהוא גם רבע
אשכנזי, שיש לו סבתא מדרום גרמניה, ושהוא צריך ללמוד לדבר גם
אידיש או גרמנית. אני אשכנזיה נטו, מתחום המושב של האידיש שבין
אוקראינה לפולין, אבל יש לי לב של עיראקית. אני מכינה לו
סמבוסק עם חומוסים שקילפתי בידיים שלי ממש, ומרק קובה צמחוני
כי הוא לא אוכל בשר, ואני לא חושבת שהוא יותר מזרחי ממני, הוא
שלא יודע לנגב חומוס ולא נכנס למסעדות של ערבים כי הן לא
כשרות. זה מה שיעשה אותו מזרחי, זה שהוא הולך לבית-כנסת או
מגדל זקן או מהלל באוזניי את המוזיקה הערבית וסיפורי אלף לילה
ולילה? ועוד מעט הוא יחזור לי בתשובה, ויחשוב שהוא יותר טהור
ממני ולא יגע בי כשייזל לי דם בין הרגליים... ונראה לי שהוא
בכלל לא מאמין באלוהים. גם אני לא מאמינה באלוהים".

לפעמים אני מדמיין שהורי היו שניהם עולים כל לילה מלילות הקיץ
בבגדאד לישון על הגגות, למרות שאבי נולד הרחק משם באירופה, בן
לניצולי שואה ששפתם ספרדית-יהודית וגרמנית. לעיתים אני מדמיין
גם את עצמי ישן שם ביניהם על הגגות כתינוק, מביט על כל הכוכבים
והמזלות שבשמיים, למרות שנולדתי כל-כולי בבית-חולים בתל-אביב.
ובזמן ההווה סביבי עכשיו אני מדמיין אותנו כמשפחה בגדאדית
המחפשת מסתור כל לילה מן הפצצות הנופלות. אבל איך אני יכול
לספר על הדמיונות הללו לאנשים סביבי? אפילו אמי, שסיפרה לי
שהיא ואחיותיה התחילו לדבר על האפשרות של עריכת ביקור תיירותי
בארץ מולדתן כפולת הנהרות, בחסות הכיבוש האמריקאי המתקרב, לא
הבינה אותי כשאמרתי לה שאני לא חושב שאחזור לבגדאד בקרוב, כל
עוד היא תהא שבויה ביד זרים. איך תחזור? היא מיהרה כל-כך לשאול
אותי והמשיכה, הרי מעולם לא היית שם, ולמה תחזור? החיים שלך הם
כאן, ובגדאד לא צריכה לעניין אותך. ואני לא ידעתי איך אסביר לה
שבגדאד שלה היא גם שלי, למרות מה שהיא אמרה בזמן מלחמתה הקודמת
של אמריקה בעיראק, כשנפלו טילים לא הרחק מביתנו והיא הודיעה
שבגדאד זאת בגידה. אני כל-כך רוצה להיות שם, בעירם של
אבו-נוואס וג'עפר אל-ברמכי ורבי יוסף חיים, אבל גם מפחד לראות
בעיניי מה הסתתר מאחורי כל המילים בספרים והדיבורים בארוחות
המשפחתיות. ומה אם לא אוהב את הרחובות או האנשים? ומה אם הם לא
ישמחו על חזרתי? ומה אם יתעוררו בי בבגדאד געגועים לירושלים?
האם אוכל להמשיך ולדבר געגועים על בגדאד מירושלים?

ובינתיים אני מחכה בשקט, בלילות הללו של ההפצצות, נזכר בשיריו
של ניזאר קבאני על דמשק וביירות, וכותב שירים משלי. אני כותב
את גלותי אל תוך השירים, ויודע שבשונה מניזאר קבאני אנחנו לא
יושבים על המזוודות, ולא ממתינים לרכבת הימים. כבר שכחנו אותה.
מלתעות איזה זמן אוחזות בנו, אוחזות גם בי ומושכות אותי להיבלע
בהן ולהשקיט את סיפורי, את כל סיפורי ההולכים בי. ובלילות אני
מקשיב לקצב פעימות לבי וקצב פעימות ליבה של אהובתי, מתרעם על
שערות ראשי הנושרות בין הדפים, ושמח כאשר מתוך שנתה היא מגלה
לי את כל סודות אהבתה. ולפעמים אני רוצה לומר לאהובתי "אנא
בחיבכ", אבל מתבייש ונבוך אני מתאפק ואומר לה רק "אני בחיבה
כלפיך". ומאז נכנס חודש אדר אנחנו מרבים בכעס ובהתקוטטויות.
היא תובעת לדעת מתי נעבור לגור יחד בדירה אחת, ונפסיק לנדוד
בין מקומי למקומה. ואני אומר לה בהתחמקות שעדיין איני בטוח אם
אני רוצה לגור בעיר הזאת, הממלאת את ליבה באיבה ומקיפה את עצמה
בחומות ובהרים נשאים של קברים, וחושב בראשי שהיא, אהובתי,
עדיין לא מוכנה לשמוע את פיירוז, זמירת הלבנון, שרה כשאנחנו
מתקלחים, ואני, אהובה, עדיין לא מוכן לקצץ את ציפורניי ידי
ורגלי לפני שהן מתארכות ומותירות כל לילה שריטות בכל פינות
גופה ועדיין, הולכת בינינו הרבה חיבה של בצלים, של התקלפויות,
של ריחות בכי עדינים ואהבה חורפית. ואנחנו מעבירים את זמננו
באכילה בלילות ובימים, מתאמנים בהתפחת כרסים ובהריונות קטנים.
ומעט לפני השינה אני מודה לאל על כל איבר מאיברי גופה של
אהובתי, וכשהיא נרדמת אני לוחש באוזנה: את לילא ואני מג'נון.

ובוקר אחד, אחרי כמעט שבוע של מלחמה, היא מעירה אותי בפרצוף
רציני, מוציאה אותי מן השינה ומושיבה אותי לאכול איתה כדי לומר
לי במונולוג דברים שחשבה בשעות ארוכות של עירות: "לא מספיק
שאתה הופך לי לדתי, לאחרונה החלטת שאתה ערבי, ערבי-יהודי,
באמצע כל המלחמות האלו והפיצוצים שם וכאן. ואני שמחה שיש לך
חברים פלסטיניים שלוקחים אותך איתם אל בתי ליפתא הנטושים
ומנגנים בעוד ועושים לך טוב על הנשמה, וככה אתה יכול לדמיין
לעצמך מדי פעם שאתה שוב יושב בבתי-התה של בגדאד. ואני מחייכת
כשאתה מתייחס אל מחמוד דרוויש בתואר 'אח שלי' ומקריא לי
תרגומים נוראיים של שירת הג'אהיליה. אבל איך אני יכולה לחייך
כשאתה יוצא עם הדמיונות האלו לרחוב, עם שער הראש השחור והזקן
השחור והחלומות העיראקיים-פלסטיניים, כשבחוץ משתוללות שתי
מלחמות ובסוף אתה עוד תקבל כדור תועה שלא נועד לך, במלחמות
חסרות השמות הממלאות כאן את האוויר. אמרתי לך להתגלח, וגם
שלושה שוטרים של משטרת ישראל שניגשו אליך כדי לבדוק לך תעודות
באמצע הרחוב המליצו לך להתגלח כשהבינו שאתה יהודי. אבל אתה
עקשן. כל הבקשות שלנו רק מחזקות את ההתנגדות שלך. אבל מילא,
תהיה דתי וערבי בו-זמנית, ותנסה לקחת אותי להופעות של התזמורת
הערבית של נצרת ושל אמל מורקוס, רק תפסיק כבר לדבר כל הזמן על
פוליטיקה, נואם לי על הכיבוש כאילו אנחנו חיים בדרום-אפריקה
והאשכנזים הם הלבנים, והערבים, המזרחיים והספרדים הם שלושה
שבטים מקופחים שהלבנים ניצלו ומנצלים עדיין ומנסים לסכסך זה
בזה, בזמן שהם בעצם צריכים להתאחד ולקבל את זכויותיהם כרוב.
אתה רוצה לעשות איתם בריתות וקואליציות של מוזיקה ופוליטיקה,
ושוכח את הברית שלך איתי".

אימא שלי עשתה את הבחירה שלה בילדותה, בעידוד המורים, והחברים,
והצבא, וכל משרדי הממשלה. היא הבינה שעדיף לה לכרות ברית עם
האשכנזים, ולשכוח ככל האפשר את קרבתה אל הערבים. וכך היא היתה
ממהרת להיכנס בדלת בית הוריה לפנינו בכל פעם שביקרנו שם ומכבה
את מכשיר הרדיו אשר שמר על חיבתו לתדרים המסולסלים של הארצות
השכנות ושר ערבית. ועל שאלותיהם של אביה ואמה שנאמרו לה בערבית
היא הייתה עונה בעברית. ואני הייתי לומד את אצילותו של סבא
סאלח, את שילוב ידיו מאחורי זקיפות גבו, את תנועות ידיו בקילוף
תפוח, את הקפדנות בה סידר את שערו הכסוף ואת שפמו הלבן. הייתי
לומד את קומתה של סבתא ג'ורג'יה, את עוז רוחה במשחקי קלפים, את
געגועיה העזים אל הבית בבגדאד. ובשנים-עשר השנים שהאריכה לחיות
אחרי מותו של סאלח, בהן היא נדדה בין בתי שבעת ילדיה ונזכרה
בשש-עשר שנותיו של סלאח בבגדאד לפני לידתה, היה לבי נופל יחד
עם גופה שנה אחר שנה על קברו, וזועק לשובו אל החיים. ועכשיו,
בימים הללו של מלחמת אמריקה-עיראק השניה, הזקנים אצלנו, שכולם
כבר צעירים מסבי, אומרים שבגדאד השתנתה. ואני יודע שזאת דרכם
לומר, בין השאר, שאנחנו השתנינו, שאנחנו יודעים שלעולם לא נשוב
לחיות בבגדאד כקהילה. איש מאיתנו לא עומד לחזור לשם, ואפילו
הם, זקני וזקנות השבט, רוב חייהם כבר עברו עליהם בישראל. גם
אמי אמרה לי יום אחד, כשהפרזתי לטעמה בחקירות על תולדות
משפחתנו שם, שהחיים שלנו הם כאן, וביקשה שלא אטעה או אשכח.
ואולי הגיע הזמן שלי שאקום ואלך אל רחובות רמת-גן, ואכנס את
כולם, ואציע שאם לא נשוב אל עירנו בגדאד, אזי לפחות נקרא
לרחובות רמת-גן בשמות רחובות בגדאד, וכך יהפוך רחוב בן-גוריון
לשאריע אל-רשיד.

אבל בחיים אין זמן לפילוסופיה, ואין גם זמן לויכוחים בעלמא על
שמות של רחובות בבגדאד ורמת-גן. איש לא יבוא אחרי לכינוסים
דמיוניים שכל כולם מלחמה אבודה מראש על חיותו של זיכרון אשר
דרכו, כפי שמסבירים לי כולם, לגווע. לראש-העיר של רמת-גן יש
צרות אחרות לשכוח, וכך גם לראש העיר של בגדאד, אני בטוח, וגם
לי יש בעיות דחופות יותר להכריע בהן. מכתב שהגיע אלי בדואר
בראשית המלחמה מן הצבא במעטפה חומה וחתומה הטריד את מנוחת
התיבה שלי ימים מספר. רק היום הסכמתי להוציא אותו מתוכה,
וגיליתי צו מילואים בהול לשמירה בעזה אשר נשא את שמי, ודרש את
התייצבותי המיידית מחר. ואני נשארתי בגללו להישען על התיבה, חש
את עצב כפות רגליי העייפות, היחפות, המתלבטות בין ירושלים, עזה
ובגדאד, וחושב: מי סכסך את ההיסטוריה שלנו, והציב אותי זקיף
לאורך מגדלי השמירה הגבוהים הצופים על שערי עזה הכבדים? מי
סכסך את ההיסטוריה שלנו ושלכם כאשר רק לפני פחות משישים שנה
ישבנו יחד בבתי התה והקפה וגלגלנו שיחות בערבית גרונית על
יפיפיות הנילוס, המגרב והחידקל? מי הלביש אותי מדי צבא ושלח
אותי לעמוד מולכם ולשמור עליכם כאשר עלינו להיות אחים? מי מקים
בינינו חומות של בטון וברזל ועיניי מצלמות, מפריד אותנו
ככובשים ונכבשים? ואיך נהפוך את השערים הכבדים, אשר תיחתם
עומדים לנו שמשונים מתאבדים המבקשים להפיל עלי ועליכם את כל
העמודים והבתים, לשערי שירה?

צו המילואים, עם חזותו העגמומית ותוכנו הרשמי, הזכיר לי שאיני
יכול להישאר עוד בביתי הירושלמי, כלוא בלי יכולת תנועה בכיסאי
בין ערמות כבדות של ספרי שירה, נתון במצור בין מקלדת לבין מסך
של מחשב. לא בימים הללו. צבא הגנה לישראל דורש ממני להכריע לאן
אלך. לו רק יכולתי הייתי הולך מחר לצ'איחאנה האחרון, בית-תה
עיראקי נסתר באחד מרחובותיה הקטנים של רמת-גן. שם הייתי יושב
ומשוחח עם זקני וזקנות העדה הבבלית, עד שהייתי לומד את שפתי
ואת כל זיכרונות עירי. אבל אמי סיפרה לי לפני מספר חודשים על
מותו העצוב של בעל המקום בגיל תשעים ושלוש. וכך אט אט מצטמצמות
בלבי האפשרויות. אולי קיים בכל זאת עדיין סיכוי בשבילנו,
בשבילי ובשבילכם, ערבים-יהודים וערבים-מוסלמים-או-נוצרים,
שנחזור לחיות היסטוריה אחת? מחר, מעט לפני שיעלה השחר, אלך אל
פתח עירי ירושלים, אל בתי ליפתא הנשפכים במורד ההררי בלי רועה
שיכנסם, והם חצי הרוסים, חצי עזובים, קוראים תגר על השמות
החדשים. אקרא משם לכמה מחברי הפלסטיניים, אשר עדיין לא ריסנו
בלבם את קולות הגעגועים, ולכמה מחברי הבגדאדים, אשר יסכימו
להחליף את הערביות שלהם העיראקית בפלסטינית, ויחד אולי נקים את
הכפר מחדש.

שם בליפתא החדשה, הפלסטינית-עיראקית או היהודית-ערבית, בין
הבתים החרבים זה יובל שנים, נגור יחד אהובתי ואני, אם היא רק
תסכים, ונקים צ'איחאנה בגדאדי עם ניחוחות עראק ויסמין. רמקולים
נוסטלגיים ישמיעו את צליל זרימת המים בחידקל, ובכל ערב יפקדו
את המקום נגנים של עוד וקאנון וכמנג'ה וחליל, ומשוררים של
מילים רכות-קשות, ערביות-עבריות או עבריות-ערביות. שבילי הכפר
יתמלאו באוהבים חדשים, מכוכבי עיניים ושפתיים, אשר יולידו
אנשים חדשים, יהודים-ערבים או ערבים-יהודים, ולבי אולי ימצא
סוף סוף את המילים הנכונות לשוב בהן אל האלוהים.