ומה אני אעשה עכשיו עם תפוחי-אדמה אפויים, ספגטי ברוטב עגבניות
ועוגת קצפת? התקשרתי למני, שיבוא לאסוף אותם במשאית הגדולה
שלו, אולי מישהו אחר יוכל להנות מהם. חיכיתי לו עד שתיים
בלילה, הוא אמר שהיה לילה עמוס. גם עדי שלי אמרה שהיה לילה
עמוס. היתה לה פגישה חשובה, ולכן היא לא יכלה להגיע. שוב.
אני מביטה מהחלון, השעה כבר כמעט ארבע לפנות בוקר, אולי היא
בכל זאת תוכל להגיע אחרי הפגישה, היא הבטיחה לי שהפעם זה יקרה
באמת, אני אוכל לראות אותה.
לפני שנים, כשהיציאה מהבית לא היתה לי כל כך קשה, נפגשנו
במקומות ציבוריים, שתמיד היא בחרה. היא אף פעם לא הגיעה לבד;
תמיד עם בחור, תמיד אחר, כשהוא יוצא לרגע היא מספרת לי שהפעם
היא חושבת שהם באמת יתחתנו. לקראת הסוף היא שולפת מהתיק צרור
שטרות, וכל פעם הטקס, כשאני מסרבת, ואחר כך זה מתפתח כמעט
לתגרת ידיים, ואני אומרת לה, עדידוש, כסף יש לי מספיק, כל מה
שאני צריכה זה טלפון ממך פעם בחודש, לשמוע את קולך. פעם בשנה
זה מעט מדי.
תמיד הפגישות היו ביאר-צייט של ירמיהו. בשעת צהריים מוקדמת
היינו נפגשות באזכרה ליד חלקת הקבר הנבולה בגבעת שאול, עם עוד
כמה מחבריו בצעירותו שעוד זוכרים לו איזה חסד שעשה להם פעם.
לפני שנעלמה במכונית המנהלים שלה, עדי היתה לוחשת לי, כמעט
בהסתר, את המקום ואת שעת הפגישה.
אני יודעת שזה בגלל שהיא מאשימה אותי, הילדה שלי. מעולם לא
הסברתי לה מה בדיוק קרה, כשהיא חזרה הביתה באותו יום גשום,
סחוטה לגמרי. היא ידעה אפילו פחות ממה שסיפרתי לשוטרים שהגיעו
אחר כך, ומצאו אותי עדיין רכונה לידו, מלטפת את ראשו. זאת לא
היתה מחלה, מכה, שבץ או התקף לב פתאומי. ירמיהו היה בריא כמו
שור. אבל הם לא חשבו שמישהי כמוני תעיז לפגוע בזבוב, ובודאי
שלא בבעלה. סירבתי לנתיחת הגופה, ועדי לא שכחה לי את זה. היא
חושבת שזאת אני. אני לא יודעת מה לומר לה.
זאת השנה השלישית שאני לא רואה אותה. היא התקשרה אתמול כדי
למסור שהיא באה כל הדרך מחיפה, רק תקפוץ לכמה דקות, אין לה
כוונה להתעכב, ממהרת. זה יום השנה השלישי שאני לא מבקרת את
קיברו, ומצפוני אינו מציק לי על כך. גם עדי מבינה, ולמרות מה
שסיפרה לי אתמול אני אינני מאמינה שהיא עצמה עוד מבקרת שם.
ואולי גם חבריו לא באים יותר, כי הרי עשו זאת רק בשביל המשפחה,
ועתה גם היא איננה.
ובשנה הבאה, שוב תשקע השמש על המרק שאכין לה, עדי שלי, התכשיט
שלי, שוב לא תוכל להגיע.