זה התחיל במסיבה והאפטר היה כואב,
הכי כואב שיש, שחור שחור ועוד שחור שטף את העיניים,
נקראנו לעזרה והקרינו שם סרט רע,
אני רוצה לרצוח את הבמאי, כי הסרט הזה חרוט אצלי בראש, לעד.
אין דרך להשלים, והגוף והרגש לא מעכלים,
הדמעות כבר סיימו תפקידן ואזלו, ודנה, היא בשלה מתעסקת בלו"ז
שלה, היא בוחרת לה באיזה אגם תשחה היום ומאיזה פרי תטעם אח"כ,
לאיזה טיול תצא בבוקר ועם איזה סבון תתקלח בערב,
ואני רחוק, אוכל את הלב ואת כולי מכרסם הכאב.
עסוק בלהנציח, בלזכור.
סכסוכים ומלחמות עם עצמי, והכעס מופגן בלי בושה, שבור וכל העיר
שבורה, מקרה כזה משבית הכל, משבית חיים,
ההתעודדות הלכה לעולמה, אך יש לנסות להתמודד, וגם זה נראה
רחוק.
יש כל כך הרבה אהבה באוויר וזה עוזר ומחזק,
דווקא ברגעים אלו אתה מרגיש מי אוהב אותך ומי פחות.
היא לא תחזור ואני לא מבין את זה, אבל יודע את זה,
אני אוהב ואוהב ומבין עד כמה אני אוהב,
לצערי הרב, רק עכשיו.